הורמון גדילה

סומטוטרופין או הורמון גדילה (GH) הוא הורמון פפטידי שמופרש מבלוטת יותרת המוח. הורמון פפטידי פירושו מולקולה עשויה מחומצות אמינו. תפקידו העיקרי הוא לווסת סינתזת חלבונים ולעודד צמיחה של עצמות אצל ילדים ומתבגרים. ההפרשה נמשכת גם בבגרות, אך לאחר גיל 21 כמות ההורמון יורדת בכ־14% בכל עשור.

ההורמון הוא פפטיד של כ־191, 199 חומצות אמינו ומשקלו כ־22 kD. יש לו גשרי ציסטאין שמייצרים לולאה קטנה ולולאה גדולה במבנה החלבון. ההפרשה היא פולסטיבית, כלומר מתרחשת בנתקים (פולסים). ריכוזי ההורמון עולים בעיקר בלילה ולאחר השינה. לבדיקת תגובת ההפרשה משתמשים לעתים בגירוי אלפא-אדרנרגי כמו קלונידין.

הורמון הגדילה פועל באופן ישיר ובעקיפין. בפעולה ישירה הוא מעודד סינתזת חלבונים, מגדיל מסת שריר ומפחית מסת שומן. הוא מגביר קליטת גלוקוז בשרירים, משפיע על התפתחות מינית, מעלה תפוקת לב וכליות, מוריד כולסטרול, מאיץ ריפוי פצעים ומשפיע על פעילות חיסונית. הוא גם מסייע בחיזוק רקמת העצם ותומך בתהליכים מוחיים שקשורים לזיכרון.

בעקיפין הורמון הגדילה נקשר לקולטנים בכבד, בכליות ובשריר וגורם לשחרור גורמי גדילה מסוג IGF (Insulin-like Growth Factor). ה־IGF מעוררים חלוקת תאים וצמיחת סחוסים, ולכן חשובים לצמיחה בגובה. עם זאת, קשרים בין פעילות חזקת הורמון גדילה לבין סיכון למחלות כמו סוכרת וסרטן נבחנים במחקרים עדכניים.

הורמון גדילה גם משפיע על רקמות שומן ומעלה את רמות החומצות השומן החופשיות. בנוסף הוא עשוי להשפיע על המרה של פוליסכרידים לגלוקוז וכניסתו לדם.

ההיפותלמוס שולט בהפרשת ה־GH דרך שני פקטורים עיקריים: GHRH שמעודד הפרשה, וסומטוסטטין שמעכב אותה. הורמון הגדילה עצמו מפעיל משוב שלילי ומדכא את הפרשתו. מצבים פנימיים משפיעים גם הם: רעב מגביר הפרשה ואכילה מדכאת אותה. רמות גלוקוז גבוהות בדם מדכאות את ההפרשה. מאמץ גופני חזק מעודד הפרשה, וכמו כן עלייה בחומצות אמינו חופשיות מגבירה הפרשה בעוד שחומצות שומן חופשיות מורידות אותה.

שיבושים בציר הגדילה עלולים לגרום לבעיות גדילה. דיכוי שינה או סטרס כרוני מורידים הפרשת הורמון הגדילה. יש גם חסרים מולדים, כולל חוסר מוחלט בתור אוטוזומלי רצסיבי. פגמים בפקטורי שעתוק כמו PIT1 או PROP1 עלולים לגרום למחסור משולב בהורמונים מהיותרת המוח ולהשפיע על גובה והתפתחות. תסמונת לרון נגרמת מחוסר בתגובה של הרצפטור להורמון.

תסמינים של חוסר כוללים עלייה בשומן מרכזי, ירידה במסת שריר, ירידה בצפיפות העצם, עור יבש, שינויים בשומנים בדם ותשישות. אבחון נעשה בעזרת מבחני גירוי של ההפרשה (למשל קלונידין) ובדיקות נוספות.

עודף GH בילדות, לפני סגירת לוחיות העצם, גורם לענקיות (gigantism). עודף לאחר סגירת הלוחיות יוצר אקרומגליה. בתסמונת זו גפיים ולסת מתעבות, מופיעות בצקות ולעיתים גידולים במעיים.

הורמון הגדילה משמש בנסיבות של בניית שריר ועצם, ולכן חלק מהספורטאים משתמשים בו לשיפור ביצועים. שימוש ללא מרשם או פיקוח רפואי נחשב אסור.

הורמון גדילה ניתן גם כרפואה במצבים מסוימים. משתמשים בו במקרים חריגים של שחיקה קשה בעצם ובמקרים של קוצר קיצוני או תת-תזונה חמורה, אך רק תחת פיקוח רפואי.

היו טענות שמתן GH מפחית הזדקנות ומשפר מראה הגוף. טענות אלה שניות במחלוקת ומחלקת הרפואה אינה מאשרת שימוש אנטי-אייג'ינג. מחקרים מסוימים דיווחו על שינויים בחילוף החומרים, בצמיחת שיער ובייצור קולגן, אך הראיות הכוללות אינן חד-משמעיות ופעילות זו מנוטרת בקפדנות.

סומטוטרופין נקרא גם הורמון גדילה. זהו הורמון קטן שמייצרת בלוטה קטנה בבסיס המוח. הוא עוזר לילדים לגדול ולהתחזק.

זהו חלבון קצר שעשוי מחומצות אמינו. הוא משתחרר בגלים, במיוחד בלילה אחרי השינה.

הורמון הגדילה עוזר לבנות שרירים ועצמות. הוא מפחית שומן ומסייע בריפוי פצעים. הוא גם אומר לכבד לשחרר חומרים שנקראים IGF. ה־IGF עוזרים לעצמות ולסחוסים לגדול.

ההיפותלמוס, חלק במוח, שולח אותות שמגבירים או מדכאים את ההורמון. רעב מעלה את ההורמון. אכילה או רמות סוכר גבוהות בדם יכולות להוריד אותו. פעילות גופנית מגבירה הפרשה.

כשאין מספיק הורמון ילדים עלולים לא לגדול כמצופה. בעיות שינה או סטרס יכולות להוריד את ההורמון. יש מקרים מולדים שבהם הגוף לא מייצר אותו. סימנים הם פחות שריר, עצמות חלשות ועייפות.

עודף הורמון בילדות גורם לענקיות. אם זה קורה בבגרות, זה נקרא אקרומגליה. במצב כזה חלקי גוף כמו הלסת או כפות הרגליים יכולים להתעבות.

חלק מהספורטאים משתמשים בהורמון כדי לבנות שריר. שימוש כזה ללא רופא אסור. הרופאים נותנים הורמון גדילה רק במצבים רפואיים מיוחדים ומפוקחים.

יש שאומרים שהורמון יכול לעכב הזדקנות. הטענות האלה שניות במחלוקת. במדינות רבות משתמשים בו בזהירות רבה בלבד.