החינוך האחיד

החינוך האחיד הוא שיטת חינוך שהונהגה במחנות העולים מסוף 1948 עד 1950. השיטה נוהלה על ידי המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית בראשות נחום לוין. היא הייתה חלק ממדיניות ה"כור ההיתוך" (מדיניות שמטרתה לאחד עולים לתרבות הלאומית). בתי הספר במחנות היו אחידים, ללא בחירה של הורים בזרם החינוך. החוק שקבע זאת היה חלק מחוק חינוך חובה מ-ספטמבר 1949.

המחנה העולים שימש מקום מגורים זמני לעולים. בעבר היו בישראל זרמי חינוך שונים, אבל במחנות הונהג חינוך אחיד. מטרת המדינה הייתה להקנות לילדי העולים השכלה בסיסית, לשפר את ידיעת העברית שלהם, ולהכניס אותם למסגרת לאומית וחילונית-חלוצית. הרעיון היה למנוע פערים תרבותיים ולסייע בהשתלבות בעבודה ובחברה הישראלית.

העיקר שביקורת הגיע מיוצאי תימן. רבים מהם התנגדו להפיכת החינוך למסורתי פחות וללימודים מעורבים של בנים ובנות. נטען שהמדינה הפריעה ללימוד התורה, ובמקומות דווחו על מקרים חמורים כמו גזיזת פאות ופגיעה במורים דתיים. היו גם טענות על לחץ כלכלי ועיכוב במציאת דיור ועבודה כדי לאכוף את המדיניות.

נושאי הבעיות הגיעו לכנסת בדצמבר 1949. חברי כנסת דתיים הגישו שאילתות חריפות והתריעו על כפייה דתית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הקים ועדת חקירה כדי לבדוק את הטענות.

ועדת פרומקין הוקמה ב-1950 לבירור ההאשמות. הוועדה הכילה חמישה חברים. כתב המינוי דרש לבדוק שלוש סוגיות עיקריות: האשמות בכפייה אנטי-דתית, דיווחים בעיתונות ומקורות תעמולה בחו"ל.

הוועדה שמעה עדויות של שרים, עובדי מחנות, מורים ותלמידים. היא ביקרה במחנות ואספה טענות לגבי גירושים מלימודים דתיים, הפרעות לתפילה, איסור גידול פאות ועוד. החקירה התנהלה בעיקר על בסיס עדויות ללא חקירה צולבת מרובה.

הוועדה קבעה שאין הוכחה לכוונה ממשלתית לבצע "כפייה אנטי-דתית" כתכנית מתוכננת. יחד עם זאת היא תקפה החלטה מסוכנת למסור את חינוך הילדים למחלקת התרבות, שעיקר ניסונה היה בטיפול במבוגרים ולא בחינוך ילדים. הוועדה מצאה חוסר הכשרה פדגוגית אצל מורים ורכזים במחנות, וכי היו שיטות מערכתיות שפגעו בדת ובמנהגים, כולל גזיזת פאות והפרעות ללימוד התורה והתפילה.
הוועדה ציינה כי חלק מהפעילות נבעה ממניעים פוליטיים לצד רצון להשתלב ולחנך לחיי הארץ. היא טענה שהאחריות הכללית נופלת על הממשלה, ואחריות ישירה לפגיעות מסוימות הוטלה על מנהל המחלקה נחום לוין ועובדי המחלקה שחרגו בפעולתם.

בטרם פורסם הדו"ח הושג הסכם להעביר את החינוך במחנות למחלקת החינוך במשרד החינוך. הוסכם להפריד חינוך ולתת לכל ילדי התימנים חינוך דתי. בן-גוריון הודיע שהממשלה לא מקבלת את הדו"ח במלואו, אך קיבלה את מסקנותיו. בשל כך פוטרו שלושת אנשי המחלקה לוין, אלדמע וזהבי, להם סודרה עבודה חלופית. בקיץ 1950 הוחל בהמרת מחנות העולים למעברות (שינוי צורת הדיור), וזה השפיע על ההסכמים הפוליטיים ועל המשך הדיון על שיטת החינוך בישראל. בעקבות הדיון התחזק הרצון להנהיג חינוך ממלכתי בשתי מערכות, דתית וחילונית.

החינוך האחיד היה שיטה שניסו במחנות העולים אחרי 1948. המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית, בראשות נחום לוין, ניהלה אותה. המטרה הייתה ללמד עברית ולהכניס ילדים למסגרת של המדינה.

העולים גרו במחנות עולים. במקום זה בתי הספר היו אחידים. ההנהגה רצתה שילדים ילמדו יחד ויתחנכו בערכים של המדינה.

חלק מהעולים, בעיקר יוצאי תימן, היו מאוד מודאגים. הם רצו שילדיהם ילמדו תורה ומסורת. הם טענו שאנשים במחנות הפריעו ללימוד הדת. דווחו גם מקרים של גזיזת פיאות ופגיעה במורים דתיים.

חברי כנסת העלו את הבעיה. הוקמה ועדת חקירה כדי לבדוק מה קרה במחנות.

ועדת פרומקין בחנה את הטענות ב-1950. הוועדה ביקרה במחנות ושאלה עדים. היא חיפשה תשובות לגבי כפייה דתית, דיווחים בעיתונות ומקורות מחוץ לישראל.

הוועדה אמרה שאין הוכחה שנעשה כוונה של מדינה לכפות אנטי-דתיות. אבל היא מצאה טעויות קשות: המחלקה שלא טיפלה בילדים הייתה לא מתאימה לתפקיד. היו מקרים של גזיזת פיאות, הפרעות לתפילה וחוסר מורים דתיים. הוועדה חשבה שיש על מי להאשים, ונחום לוין נושא באחריות ביחס לעבודת המחלקה.

לאחר מכן הוחלט להעביר את החינוך במחנות למחלקת החינוך. הוסכם שכל ילדי התימנים יקבלו חינוך דתי. שלושה אנשי המחלקה הועברו מתפקידם. בקיץ 1950 סגרו חלק מהמחנות והחל שינוי לצורת מגורים אחרת. הדיון הזה השפיע על ההחלטות בנוגע לחינוך בארץ.