היהודים באימפריה העות'מאנית

יהודי האימפריה העות'מאנית היו קהילות מגוונות שהתפרסו ברחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה והבלקן. לאחר כיבוש קונסטנטינופול הובאו אליה אלפי יהודים. במאות ה-14 וה-15 הגיעו גלי מגורשי ספרד, פורטוגל וצרפת. הסולטאן איזיט השני אף קיבל אותם לארצו.

רוב היהודים באימפריה היו מצאצאי מגורשי ספרד (הספרדים). יחד איתם שררו גם קהילות מקומיות ישנות. עם הזמן דועכו ההבדלים, אך השפעת התרבות הספרדית נשארה חזקה בגלל מספרם ויוקרתם.

מגורשי ספרד הביאו מקצועות חדשים שהעשירו את הכלכלה העות'מאנית. יהודים עבדו באספקת מזון ונשק, בתעשיות עור ובגדים, בעבודה נמלית ובמסחר עם אירופה. קהילות מרכזיות היו סלוניקי, אדירנה, סופיה ואיזמיר. הנמלים הקשורים ליהודים סגרו לעתים בשבת ובחגים.
היהודים קיבלו חופש תנועה, יכלו לרכוש נדל"ן ונהנו מאוטונומיה בענייני דת ומשפט. יחד עם זאת הם היו בני חסות (ד'ימית) וחויבו בתשלום ג'זייה, מס מיוחד לבני חסות, וללבוש מובחן. הסולטאנים הוציאו צווים (פירמאנאים; פירמאן הוא צו סולטאני) שקבעו כללים אלה, אך האכיפה השתנתה בידי שרים שונים.
היו גם יהודים בתפקידים בכירים, כמו רופאי חצר (רבי יוסף ורבי משה המון) ודון יוסף נשיא.

במאות ה-15 וה-16 התגבשו גילדות מקצועיות שעבדו לפי ענף ומוצא. בהתחלה היו גילדות מעורבות דתית, אך עד המאה ה-18 רבות מהן נפרדו. התהליך נבע מהתחזקותן של הגילדות, משינויים כלכליים ועליית לאומיות. כשהגילדות היהודיות נפרדו, הן התחברו יותר לממסד הרבני ובנו מוסדות קהילתיים. תעשיות חשובות היו צביעת אריגים, צמר וכפתורים. המשברים הכלכליים, כמו חדירת צמר זול מאירופה או פירוק חיל היניצ'רים, פגעו בערים כגון צפת וסלוניקי.

הלבוש העיד על מעמד דתי וחברתי. צווי סולטאנים הגבידו צבעים (למשל ירוק שמור למוסלמים), חומרים ועיטורים. היהודים נדרשו לבושים פחות מפוארים. לעתים קיבלו הקווים האלה מרצון כחלק מהבדלה תרבותית, ולעתים מתוך חשש לקנאה ולמחלוקת.
במאה ה-19 לבוש יהודי נוטה כבר לסגנון עות'מאני, אך נשמרו אלמנטים ספרדיים והדגשים על כיסוי ראש לנשים.

מרכזי החיים היהודיים היו איסטנבול, סלוניקי, אדירנה ואיזמיר. בערים אלו חיו כמחצית יהודי האימפריה. קהילות נוספות חשובות היו קהיר, דמשק, בגדאד וארץ־ישראל (ירושלים, צפת, חברון וטבריה). חלק מהמהגרים שמרו על זהות נפרדת, כמו הגראנה בתוניס והפרנקוס בחלב ובסלוניקי. היה להם קשר מסחרי ותרבותי עם מרכזים אירופיים כמו ונציה ואמסטרדם.

משנות ה-16 והלאה החלה דמדומי מעמד האימפריה. הפרעות, מיסים כבדים ופגיעות חמורות פגעו בקהילות רבות. באמצע המאה ה-17 פשטה גם תנועת השבתאות במרכזים כמו איסטנבול וסלוניקי. רבים היגרו אל פריפריות האימפריה ולעתים החוצה.

ממאה ה-19 התחוללו שינויים: בשנת 1836 אושר מינוי חכם באשי (ראשי רב) שאחד מתפקידיו היה גביית מיסים. בשלב זה יחסי היהודים עם יונים וארמנים השתפרו, ויהודים הגיעו לעמדות מפתח. יחד עם זאת, בסוף המאה ה-19 פרצו עלילות דם באזורים שונים, אך השלטון העות'מאני לעתים הגן על הקהילה בעזרת דיפלומטים כמו משה מונטיפיורי. לקראת סוף המאה חלק מהיהודים עברו לערי מסחר גדולות.

בולטים נשאו תפקידים שונים: מקורבים לשלטון (רופאים, מתורגמנים, בנקאים), חכמים ורבנים משפיעים, ובעלי קשרים זרים. דוגמות: דון יוסף נשיא, דונה גרציה נשיא, רבי יוסף המון, רבי משה המון, יחזקאל גבאי. משפחות רבניות ידועות כללו את אלפנדרי, אבואלעפיה ובנבנשתי.

יהודים חיו בכל חלקי האימפריה העות'מאנית. אחרי כיבוש קונסטנטינופול קיבלו סולטאנים יהודים רבים לעיר. במאות ה-14 וה-15 הגיעו יהודים מגורשי ספרד.

חלק גדול מהיהודים היו בני עדות ספרד. עדיין היו קהילות ישנות אחרות. עם הזמן הם למדו זה את זה ויצרו התנהלות משותפת.

יהודים עבדו במסחר, בנמלים, בתעשיות עור ובאספקת מזון לכלי־מלחמה. הם יכלו לגור ולהתיישב ברחבי האימפריה. הם קיבלו גם חוקים מיוחדים, והיו חייבים לשלם ג'זייה (ג'זייה זהו מס מיוחד לאנשים שאינם מוסלמים). לפעמים השלטון הוציא פירמאן (פירמאן זה צו של הסולטאן) כדי להגן עליהם.

גילדות הן תאגידים של עובדים במקצוע מסוים. בהתחלה היו גילדות משולבות מבחינת דת, אחר כך נעשו רוב הגילדות נפרדות. הגילדות עזרו לפרנס משפחות ולבנות מוסדות קהילתיים.

השלטון קבע כללים לבגדים. למשל צבעים ומחומרים שניתן להשתמש בהם. הירוק לרוב שמור למוסלמים. זה עזר להכיר מי שייך לאיזו קבוצה.

הערים החשובות היו איסטנבול, סלוניקי, אדירנה ואיזמיר. בערים אלה חיו יותר מחצי היהודים של האימפריה. גם ירושלים, צפת, חברון וטבריה היו מרכזים חשובים.

במאה ה-17 וה-18 היו גם תקופות קשות. היו מיסים כבדים ופגעים. באמצע המאה ה-17 הופיעה תנועה שנקראה השבתאות. במאה ה-19 חלו רפורמות שמצד אחד נתנו ליהודים אפשרויות חדשות, אך מצד שני עדיין היו בעיות ובמקרים מסוימים התקיימו האשמות קשות כלפיהם. בסוף התקופה רבים עברו לערים גדולות.

היו יהודים שעבדו אצל הסולטאנים כרופאים וסוחרים. יש גם מנהיגים רוחניים ורבנים משפיעים. שמות בולטים כללו את דון יוסף נשיא ואת משפחות רבניות כמו אלפנדרי ובנבנשתי.