לאחר כיבוש אירלנד בידי אוליבר קרומוול, חלו שינויים פוליטיים גדולים. הרסטורציה (החזרת מלכי בית סטיוארט לשלטון באנגליה) החזירה את צ'ארלס השני לשלטון ב-1660. רבים קיוו שהמלך יתיר שיקום לקתולים שאיבדו אדמות, אך תקוות אלו נכזבו במהרה. השלטון בפרקטיקה נשאר פרוטסטנטי, והמגבלות נגד הקתולים נמשכו.
צ'ארלס הוכתר גם כמלך אירלנד, אך לא הצליח לשנות את מאזן הכוח לטובת הקתולים. הדוכס מאורמונד, תומך המלוכה, שלט בפועל. בתקופה זו החלו יהודים להתיישב בדבלין, וב-1690 הוקם בה בית כנסת ראשון.
ב-1685 עלה לשלטון ג'יימס השני, מלך קתולי. הוא קידם מינוי קתולים בתפקידים ממשלתיים ובשירות המשפטי. ברובו של הממשל באירלנד הוחלפו פרוטסטנטים בקתולים, וישיבת הפרלמנט האירי הוציאה חוקים להחזרת קרקעות.
הדחת ג'יימס בשנת 1688 הביאה לעליית ויליאם מאורנז'. המלחמות הוויליאמיות (חלק מסכסוך אירופאי גדול) הגיעו לאירלנד. ב-1690 קרב בוין (Battle of the Boyne) הכריע: ג'יימס הובס ונמלט לצרפת. לאחר קרב זה חזרו מלכי אנגליה להיות פרוטסטנטים, וחוק קבע כי המלך לא יוכל להיות קתולי.
המאבק הסתיים רשמית בהסכם לימריק ב-1691. חלק מהחיילים הקתוליים הורשו להפליג לצרפת ולהמשיך להילחם שם. הגירת הלוחמים נקראה "מעוף אווזי הבר" (Flight of the Wild Geese). סעיפים אזרחיים בהסכם הבטיחו חופש פולחן וקולות לחנינה, אך בהמשך ההסכם הופרה על ידי הרשויות הפרוטסטנטיות.
המאה ה-18 החזירה יציבות יחסית, אך הבעיות הכלכליות והחוקיות נמשכו. רבים סבלו מעוני וממגבלות סחר. הפרוטסטנטים החזיקו ברוב השלטוני ובאדמות רבות, והחוקים ("חוקי הנידוי") מנעו מכל הקתולים זכויות אזרחיות מלאות.
הנרי גרטן, מנהיג פרוטסטנטי ממחוז אלסטר, הוביל תנועה לפרלמנט אירי עצמאי ומתון. בשנת 1782 הצליח להשיג עצמאות חקיקתית מסוימת לפרלמנט האירי. השינויים כללו ביטול מגבלות סחר וקבלת סמכות חקיקתית אירית מוגדלת. גרטן שאף גם לאמנציפציה (הסרת איסורים) של הקתולים, אך רצה רפורמה מבוקרת ושמר על כוחו של המיעוט הממוני.
תנועות חדשות השפיעו עליו: אגודת "האירים החופשים" של וולף טון קראה לרפובליקה ודחפה לשינוי קיצוני. במקביל, גדודי "המתנדבים" דרשו חופש כלכלי ופוליטי.
ההשפעה של המהפכה הצרפתית והאכזבה מפעולות הממשלה הובילו להקמת "האירים המאוחדים". ב-1798 פרץ מרד משותף של פרסביטריאנים וקתולים. המרד דוכא ביד קשה. וולף טון נעצר ונפטר לאחר שנידון למוות.
אחרי המרד חזרה השאלה על איחוד הפרלמנטים. ממשלת ויליאם פיט קידמה את האיחוד, שנועד לחזק את האימפריה כנגד סכנת נפוליאון. רבים מהקתולים קיוו שאיחוד יביא לאמנציפציה, אך המלך ג'ורג' השלישי לא תמך בכך. הפרלמנט האירי דחה את האיחוד בתחילה, אך בלחצים פוליטיים הוסכם על האיחוד.
ב-1800 התקיים ישוב הפרלמנט האירי האחרון, וב-1801 נוצרה "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". כמה נציגים אירים שולבו בפרלמנט בווסטמינסטר, אך שאיפות העצמאות ואמנציפציית הקתולים נדחו לעתיד הרחוק.
אחרי כיבוש אירלנד על ידי קרומוול, הגיעו שינויים גדולים. המלך צ'ארלס השני חזר לשלטון ב-1660. זה לא שיפר מיד את מצב הקתולים. בתקופה זו החלו יהודים להתיישב בדבלין.
ב-1685 עלה המלך ג'יימס השני. הוא היה קתולי (מישהו ששייך לדת הקתולית). הוא ניסח לשנות שירותים ומשרות לטובת הקתולים.
לאחר מכן עלה לשלטון ויליאם מאורנז'. ב-1690 היה קרב חשוב ליד נהר הבוין. ויליאם ניצח וג'יימס ברח. זה שינה מי יהיה המלך באנגליה.
בשנת 1691 הוסכם על הסכם בעיר לימריק. חיילים קתולים רבים הפליגו לצרפת. גל המהגרים הזה נקרא "מעוף אווזי הבר".
מאוחר יותר, במאה ה-18, גדל רצון לשינוי. הנרי גרטן הנהיג מאבק כדי להחזיר לפרלמנט האירי יותר עצמאות. ב-1782 קיבל הפרלמנט ריבונות רבה יותר, אך בעיות רבות נשארו.
ב-1798 פרצו באי מרידות מתוך רצון לשינוי גדול. הקבוצה המפורסמת נקראה "האירים המאוחדים". המרד לא הצליח, והרבה אנשים סבלו.
אחרי המרד החליטו לבריטניה ואירלנד להתאחד. ב-1801 נוצרה מדינה משותפת גדולה. הקתולים קיוו לקבל יותר זכויות, אבל זה נדחה.
תגובות גולשים