מזרח טימור יושבה בתחילה על ידי קבוצות מקומיות והגיעה למודעות בהיסטוריה הכתובה רק מהמאה ה-15. הפורטוגזים החלו ליישב את האי באמצע המאה ה-16. לאחר מאבקי שליטה עם ההולנדים, הוסכם ב-1859 שפורטוגל תוותר על החלק המערבי של האי. בשנים 1942, 1945 נכבשה מזרח טימור על ידי יפן, ובסיומה חזר השלטון הפורטוגזי.
במאה ה-17, 18 נמשכו סכסוכים בין פורטוגל להולנדים; ב-1702 הפכה מזרח טימור למושבה פורטוגזית רשמית. הגבול בין המזרח למערב נקבע במסמכים רשמיים ב-1859 וב-1916. בזמן מלחמת העולם השנייה ניהלו בעלות הברית ולוחמים מקומיים לחימה גרילית נגד היפנים. לאחר המלחמה חזרו הפורטוגזים לשלטון.
בשנות ה-70, לאור שינויים בפורטוגל ובהשפעות אזוריות, קמו במזרח טימור מפלגות חדשות שקידמו דרכים שונות לעתידה: אוטונומיה תחת פורטוגל או עצמאות מיידית. בעיצומה של התחרות הפוליטית קמה גם הזרוע הצבאית של תנועת העצמאות, פלינטיל (FALINTIL), שהחלה להתארגן ולהתנגד למתנגדי העצמאות.
לאחר מהפכת הציפורנים בפורטוגל ב-1974 נפתחה אפשרות למדיניות שונה במושבות. במזרח טימור נערכו בחירות מקומיות ביולי 1975, בהן ניצחה תנועת פרטילין ברוב. המתיחות הפוליטית הובילה להפיכה פנימית באוגוסט 1975, ולמלחמת אזרחים קצרה שבה התגבשה ההתנגדות החמושה.
ב-7 בדצמבר 1975 פלש צבא אינדונזיה למזרח טימור. הפלישה קשרה לעתים לזמן ביקור רשמי של מנהיגים זרים באזור, ובוצעה בהיקף צבאי גדול. למרות עומס כוחות, ההתנגדות המקומית יצרה לחימה ממושכת. במהלך הפלישה והשלבים שאחריה היו אבדות רבות בקרב האוכלוסייה והכוחות הלוחמים.
בהמשך נעשה מאמץ אינדונזי לכבוש את מרבית האזור. עד 1978 השליטה התרחבה, ובמקביל הופעלו מדיניות של העתקת אוכלוסיות, הקמת מחנות ומאמצי שינון תרבותי לשילוב האי באינדונזיה.
עם סיפוח מזרח טימור והפיכתה למחוז אינדונזי החלה מדיניות של דיכוי ומעבר אוכלוסייה. מאות אלפי אנשים הועברו למקומות אחרים, מה שגרם לבעיות חקלאיות ולרעב. לאורך שנות השלטון האינדונזי נפגעו חיי האוכלוסייה בתחומים כמו בריאות ותעסוקה. הערכות שונות מעריכות כי בין 1975 ל-1981 מתו או נהרגו חלק ניכר מהתושבים, במספרים שנעים בהערכות שונות.
גם מדיניות חינוך ושפה שונתה. השפות המקומיות לא עודדו בבית הספר, והושם דגש על אינדונזית. נדרשו השקעות בפיתוח תשתיות, אך רבות מהן היו מכוונות לכוחות הכיבוש.
לאורך שנות הכיבוש התגבשה גם התנגדות אזרחית רחבה. הכנסייה הקתולית והמנהיגים הדתיים קיבלו תפקיד מרכזי בהתנגדות ובחשיפת האירועים הבין-לאומיים. אירועים אלימים בולטים כללו את הטבח בדילי ב-1991, שבו נהרגו מאות אזרחים, מה שהוביל לכיסוי תקשורתי רחב וללחץ בינלאומי על אינדונזיה.
שנות ה-90 הביאו לשינויים אזרחיים ופוליטיים באינדונזיה עצמה. משבר כלכלי חמור ב-1997, 1998 והלחץ הפנימי והבינלאומי הובילו בסופו של דבר להתפטרות נשיא אינדונזיה סוהארטו במאי 1998. ראשי הממשל החדש הסכימו לקיים משאל-עם על מעמדה של מזרח טימור.
ב-30 באוגוסט 1999 נערך משאל-עם בפיקוח האו"ם. מרבית המצביעים תמכו בעצמאות. מיד אחרי התוצאה פרצו אלימות והרס על ידי מיליציות תומכות איחוד עם אינדונזיה. כוחות בינלאומיים (INTERFET) בראשות אוסטרליה נכנסו באמצע ספטמבר 1999 ושבו את הסדר. אחרי תקופת ממשל זמני של האו"ם הוכרה מזרח טימור כמדינה עצמאית ב-20 במאי 2002. הנשיאה הראשונה הייתה שננה גוסמאו, שהייתה דמות מפתח במאבק לעצמאות. ב-27 בספטמבר 2002 הצטרפה המדינה לאו"ם בשם הרשמי בפורטוגזית, Timor-Leste.
מזרח טימור היא אי שבדרום-מזרח אסיה. אנשים ישבו בו כבר מזמן. באמצע המאה ה-16 הגיעו לשם הפורטוגזים (אנשים מפורטוגל) והקימו שלטון.
במאה ה-20 הפורטוגזים נשארו מקום רב שנים. בזמן מלחמת העולם השנייה נכנסו היפנים (צבא יפן) לאי. אחרי המלחמה חזרו הפורטוגזים.
בשנות ה-70 קמו תנועות פוליטיות שרצו החלטה על עתיד האי. חלק רצו עצמאות (להיות מדינה משלהם), וחלק רצו להשאר קשורים למדינות אחרות. נוצרה מתיחות פוליטית ויהיו גם קרבות בין קבוצות.
ב-7 בדצמבר 1975 נכנסו כוחות אינדונזיים אל האי. רבים נפגעו ונגרם נזק רב. כמה שנים אחר כך שלטה אינדונזיה על האי רשמית.
בזמן הכיבוש הועברו אנשים מבתיהם למחנות. כמו כן נוצר רעב ובעיות בחקלאות. השפה ובתי הספר שונו כדי לשלב את האי באינדונזיה.
הרבה אנשים ובכירים בכנסייה חיפשו דרכים לשנות את המצב. ב-1991 אירע אירוע קשה בדילי, שבו נהרגו אזרחים. האירוע הזה גרם לתשומת לב עולמית וללחץ על אינדונזיה.
ב-30 באוגוסט 1999 נערך משאל-עם (הצבעה) בה נבחרה רוביות לעצמאות. אחרי תקופה קשה של אלימות נכנס כוח בינלאומי והפסיק את ההרס. ב-20 במאי 2002 הוכרזה מזרח טימור כמדינה עצמאית. הנשיאה הראשונה הייתה שננה גוסמאו.
תגובות גולשים