היסטוריון הוא אדם החוקר את העבר, מעריך אירועים, מסדר עובדות ומנסח הסברים. היסטוריון כותב היסטוריוגרפיה, כלומר כתיבת היסטוריה מחקרית ושיטתית.
הרודוטוס נחשב לאבי ההיסטוריה. הוא חי במאה ה-5 לפנה"ס וכתב חיבור היסטורי גדול בשם "היסטוריות".
הדרך המקובלת להפוך להיסטוריון מקצועי עוברת דרך האוניברסיטה. בחוגים להיסטוריה לומדים שיטות מחקר, התמחויות אזוריות ותקופתיות, והיסטוריה של תרבויות שונות. חלק מהאוניברסיטאות מייצרות חוגים מיוחדים, כמו היסטוריה של עם ישראל או היסטוריה של המזרח התיכון.
במאה ה-19 דרש ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רנקה מההיסטוריון לתאר את ההיסטוריה "כפי שהייתה באמת" (בגרמנית: wie es eigentlich gewesen). טענה זו הובילה לדיונים: האם אפשר להיות באמת אובייקטיבי? (אובייקטיבי פירושו נאמן לעובדות בלי הטיות אישיות.)
היו גם שטענו שאין אפשרות מלאה לאובייקטיביות, כי לכל היסטוריון יש תפיסת עולם, רקע ואמונות שמשפיעות על בחירת העובדות ופרשנותן. אחרים ענו כי היסטוריון יוצר תיאור היסטורי אמין אם הוא מצהיר על טענתו, משתמש במקורות מהימנים ומפרסם נימוקים ברורים.
שמואל אטינגר הדגיש שהמשימה הראשונה של ההיסטוריון היא לנפות, לבחור, את האירועים החשובים מתוך כמות גדולה של חומר. זה הופך קשה יותר כשיש שפע מסמכים, כמו במאה ה-20.
ההיסטוריון חייב לקבוע סדר-עדיפויות ולהציג קונספציה היסטורית ברורה, שממנה יוצאות טענות משנה המגובה במקורות.
תחומי המחקר המרכזיים של ההיסטוריוגרפיה הם: היסטוריה של רעיונות ויצירה (דת, פילוסופיה, ספרות), היסטוריה פוליטית ומוסדית (מדינות, צבא ומלחמה), והיסטוריה כלכלית ותרבותית (חומר ופריטים).
במקרים רבים ראו היסטוריונים בעבודתם שירות חשוב לקהילה או לאומה. בן-ציון דינור נחשב להיסטוריון מרכזי שניסה לתאר תהליכים כמו התנועה הציונית במלוא היקפה.
כבר בעת העתיקה היו ספקנים כלפי טענות ההיסטוריונים. למשל, הגאוגרף סטרבו הביע חוסר אמון בעבודתם של רבים מההיסטוריונים בני דורו.
היסטוריונים פעלו תמיד תחת חסות פיננסית או פוליטית. מימון עלול להטות את הכתיבה לטובת הפטרון. דוגמה לכך היא יוספוס פלביוס, שכתב ברומא תחת השגחה קרובה של השלטון.
עם זאת, מימון גם מאפשר שמירה על מסמכים ותיעוד חשוב. היסטוריונים לעבודים באוניברסיטאות, במכוני מחקר, בעבודות עצמאיות ובגופי־מחקר של ארגונים כמו יחידות היסטוריה צבאיות.
הציבור בדרך-כלל מעוניין בהיסטוריה, ולכן מחקרים רבים יוצאים גם כספרים פופולריים. יש היסטוריונים שמקדישים זמן לפופולריזציה. בנוסף, כותבים שאינם היסטוריונים מקצועיים כותבים גם הם סיפורים היסטוריים. דוגמה מפורסמת למי שכך פעל הוא ווינסטון צ'רצ'יל, שכתב חיבורים היסטוריים רחבי היקף.
בישראל קיימים גם סופרים שפונקצייתם היא להציג היסטוריה לילדים ולנוער, כגון דבורה עומר וגלילה רון־פדר-עמית.
היסטוריון הוא אדם שחוקר את העבר. הוא מסדר אירועים ומספר מה קרה.
הרודוטוס נחשב "אבי ההיסטוריה". הוא כתב ספרים על מה שקרה בימים רחוקים.
רוב ההיסטוריונים לומדים באוניברסיטה. שם לומדים איך למצוא ולהבין מסמכים.
לפעמים היסטוריונים רוצים להיות אובייקטיביים. אובייקטיבי זה אומר להישאר נאמן לעובדות.
אך יש מי שחושב שכולם מביאים רעיונות או דעות אישיות.
היסטוריון בוחר את הדברים החשובים לומר. הוא מסביר למה דברים אלה חשובים.
יש תחומים שונים: רעיונות ודת, מדינות ומלחמות, וכלכלה ודברים יום־יומיים.
בזמנים קדומים היו גם אנשים שסיפרו שההיסטוריונים לא תמיד נאמנים.
היסטוריונים כתבו לפעמים בשביל שליט או גוף גדול. זה עלול להשפיע על מה שיכתבו.
יוספוס פלביוס כתב ברומא והיה תחת פיקוח.
היסטוריונים עובדים באוניברסיטאות או כותבים לבד. גם צבאות או ערים מזמינים היסטוריונים לחקור.
אנשים אוהבים לקרוא היסטוריה. היסטוריונים כותבים גם ספרים פופולריים.
כותבים אחרים גם מכניסים היסטוריה לספרי ילדים. דבורה עומר כתבה סיפורים היסטוריים לילדים.
תגובות גולשים