היסטוריציזם (מגרמנית: Historizismus) הוא שם לתאוריות שמסבירות שהתפתחויות חברתיות ותרבותיות נובעות זו מזו באופן אורגני. לעתים טוענים היסטוריציסטים כי ההיסטוריה פועלת לפי דפוסים, קצבים או עיקרון מנחה מסוים.
ההגות ההיסטוריציסטית המרכזית נוצרה במאה ה-19 סביב רעיונותיו של הגל. הגל ראה בחברה ישות חיה, ולא רק באדם הבודד. הוגי-הגל פרשו זאת בשתי דרכים: הימניים ראו בכך הצדקה לייעוד המוסדות הלאומיים הקיימים, והציגו את המדינה כגילוי אידאלי. השמאליים ראו את ההיסטוריה כתהליך שינוי מתמשך, דרך עימותים חברתיים. קרל מרקס בנה על השיח ההגליאני גרסה חתרנית, המוכרת כמטריאליזם היסטורי (גישה שרואה את הכוחות החומריים והכלכליים כמניעים מרכזיים של ההיסטוריה).
ההגליאניים הימניים תמכו ברעיון שהמדינה הקיימת היא התגלמות הייעוד ההיסטורי. ההגליאניים השמאליים דחו את זה, וטענו שהחברה ממשיכה להתפתח לכיוונים אחרים. מרקס הוא דוגמה בולטת של הוגה שפיתח גישה היסטוריציסטית שונה.
בסוף המאה ה-19 הגישה ההיסטוריציסטית השתלטה על ענפים רבים במדעי החברה. כלכלה וסוציולוגיה הושפעו עמוקות: כלכלנים היסטוריציסטים ומייסדי אסכולות שונות ראו בחקר ההיסטורי את המפתח להבנת תהליכים כלכליים.
אנתרופולוגים כמו פרנץ בועז הטילו ספק בגישות כמו דרוויניזם חברתי. בועז דרש לתעד בזהירות את ההיסטוריה של כל קבוצה חברתית לפני שמסכמים תהליכים כלליים. רעיון זה הקרין על תפישות של רלטיביזם תרבותי, שאומרת שלכל קבוצה יש נורמות משלה.
ההיסטוריציזם זכה גם להשפעה רחבה מחוץ לאקדמיה. עד אמצע המאה ה-20 ניתוחים היסטוריציסטיים היוו סטנדרט לפרסומים היסטוריים וחברתיים. חלק מהחוקרים האמינו שניתן לזהות מגמות היסטוריות ולנבא את עתיד החברה. עם זאת, תחזיות כמו מהפכת הקומוניזם העולמית של מרקס לא התממשו, וחלק מהתאוריות ההיסטוריציסטיות, כולל גרסאות גזעניות ואנטישמיות, הופרכו.
אפילו אחרי הכשלונות, חלק מחוקרי הרוח המשיכו להשתמש ברעיונות היסטוריציסטיים. דוגמאות מודרניות כוללות ניתוחים כמו של סמואל הנטינגטון ("התנגשות הציביליזציות") ופרנסיס פוקויאמה ("קץ ההיסטוריה"). יש גם הוגים נאו-מרקסיסטים שממשיכים לעבוד בגישה היסטוריציסטית.
הביקורת החזקה ביותר הגיעה מקרל פופר. פופר טען שהתאוריות שמנסות לנבא את ההיסטוריה על בסיס דפוסים או חוקים הן בלתי מדעיות. בספריו הוא כינה ניסיון כזה מיסטיקה או פסבדו-מדע. לדעתו, לחשוב שאפשר לחזות תהליכים היסטוריים גדולים תוך התעלמות מרצונות הפרטים בחברה הוא מוטעה.
בנוסף פיטרו את ההיסטוריציזם כלכלנים כמו פרידריך האייק ולודוויג פון מיזס. הם טענו שהתמקדות בגורמים ה"תזמורתיים" של ההיסטוריה מתעלמת מפעולות האדם הבודד ומהעקרונות הכלליים של הפעולה האנושית. הביקורות הללו לא מכחישות שניתן לזהות מגמות היסטוריות. הן רק טוענות שאי אפשר להניח שהן פועלות באופן בלתי תלוי ברצונות ובבחירות של אנשים.
כך, לדוגמה, טענה שהורדת מחירי המכוניות גרמה לשימוש נרחב יותר במכוניות היא קביעה כלכלית, ולא היסטוריציסטית. לעומת זאת, אם נטען ששינוי כזה שינה את שאיפות האנשים באופן כללי, זו כבר טענה היסטוריציסטית, כי היא מניחה שינוי עמוק באדם בעקבות תנאים חיצוניים.
היסטוריציזם הוא רעיון שאומר שההיסטוריה מתפתחת לפי דפוסים. דפוס הוא דרך שחוזרת על עצמה בזמן.
הגל, פילוסוף גדול, חשב שהחברה היא כמו יצור חי. אנשים אחריו חשבו אחרת. חלק אמרו שהמדינה שקיימת היא הטובה ביותר. אחרים, כמו קרל מרקס, אמרו שהחברה משתנה דרך עימותים.
מתי שהמחשבה הזו הפכה פופולרית, חוקרים בכלכלה ובחברה השתמשו בה. אנתרופולוג בשם פרנץ בועז אמר שצריך לבדוק כל תרבות בנפרד. הוא הזהיר שלא להשוות תרבויות בלי ראיות.
הרעיון גרם גם לטעויות. כמה הוגים ניחשו דברים שאינם נכונים. למשל, לא כל התחזיות של מרקס קרו.
פילוסוף בשם קרל פופר אמר שאי אפשר לנבא את ההיסטוריה במדויק. אחרים, כמו האייק ומיזס, אמרו שההתנהגות של אנשים חשובה מאוד, ולא רק הדפוסים ההיסטוריים. הם טענו שלא נכון להניח שההיסטוריה תמיד עובדת לפי חוק יחיד.
לסיכום קצר: יש מקום ללמוד על דפוסים בהיסטוריה. אבל לא צריך לשכוח שאנשים בוחרים ופועלים גם הם.
תגובות גולשים