היציאה מן החומות

היציאה מן החומות היא תהליך שבו ירושלים התרחבה מעבר לחומות העיר העתיקה. התהליך החל במחצית המאה ה-19. עד אז גרו תושבי ירושלים רובם בתוך החומות ונעולין בלילה. בתוך פחות מחמישים שנה עבר מרכז החיים לעיר החדשה שמחוץ לחומות.

גורמים כלכליים, בריאותיים ופוליטיים הובילו לכך. צפיפות, בעיות תברואה והיעדר שירותים פתחו צורך בשטחי מגורים חדשים. מדינות זרות וגופים דתיים קנו קרקעות ובנו מבנים לשירותים ציבוריים וצליינים.

ממצא קטן כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19 כלל עיבוד אדמה ונטיעת עצים מחוץ לחומות. לאחר מלחמת קרים ועלייתה של תנועת הצליינות הרוסית, התפתחו מתחמים גדולים כמו מגרש הרוסים. נוצרים ניצלו גם את הסכמי הקפיטולציות, הסכמים שנותנו זכויות מיוחדות לקהילות זרות, ובנו מוסדות ציבוריים מחוץ לחומות.

הנוצרים היו מהראשונים לבנות מחוץ לחומות. הם הקימו כנסיות, אכסניות ובתי חולים. דוגמאות בולטות הן מגרש הרוסים והמבנים ליד רחוב הנביאים. המבנים הנוצריים רבים היו מונומנטליים ושילבו אלמנטים אירופיים עם נגיעות מקומיות. הם נבנו בדרך כלל במתחמים סגורים סמוך לעיר העתיקה ולמקומות קדושים.

המוסלמים בנו בעיקר בתים פרטיים ובתי אחוזה של אמידים. בתים אלה בדרך כלל כללו שתי קומות, חצר ובוסתן. המעמד הכלכלי של הבונה השפיע על גודל הבית. רבים מקימי הבתים המוסלמיים התמקמו בצפון ירושלים ובשכונות כמו שייח ג'ראח והאמריקן קולוני. פשוטי העם נותרו לבנות בכפרים דרומיים כמו סילואן.

היהודים לא היו הראשונים, אך הם הוסיפו הכי הרבה שכונות חדשות. מגפת הכולרה ב-1866 והצפיפות בעיר העתיקה הגבירה את הדחף לצאת החוצה. חלק מהבונים היו ממניעים כלכליים; מאוחר יותר הצטרפו גם מניעים אידאולוגיים ודתיים של הרחבת ירושלים.
הבנייה היהודית הייתה לרוב פונקציונלית ופשוטה. הופיעו דפוסים כמו שכונת חצר ושרשרת דירות. השכונות התפרסו בעיקר מערבית וצפון-מערבית לעיר העתיקה.

משכנות שאננים הוקמה ב-1860 בידי משה מונטיפיורי על שטח של 18 דונם. השכונה נבנתה כדי להציע מגורים מרווחים יותר לתושבים. הוקמו שם בתים טוריים, בתי כנסת ומקווה טהרה.

מחנה ישראל הוקמה ב-1865 על ידי יהודים ממרוקו. זו הייתה שכונת עדה קטנה ליד בריכת ממילא. השכונה נבנתה לאט בגלל מצב כלכלי קשה. בלב השכונה היה חצר ובור מים.

נחלת שבעה נוסדה ב-1869 על ידי שבעה תושבים אשכנזים, ביניהם יוסף ריבלין. השכונה תוכננה בשיטה שבה כל אחד קיבל רצועת קרקע. ההקמה נעשתה בשלבים, ובהמשך הצטרפו עוד משפחות.

שכונת בית דוד הוקמה ב-1873 בתרומתו של דוד רייז וקנתה מגרש ליד נחלת שבעה. השכונה נבנתה סביב חצר ובור מים. בה היו גם משרדי הוועד הכללי ובית כנסת.

מאה שערים הוקמה ב-1874 בידי חברת בוני ירושלים. זו הייתה שכונת חצר תכנונית, מוקפת קירות עם שערים שננעלו בלילה. השכונה התרחבה במהירות וסבלה מצפיפות עם השנים.

שכונת בתי אונגרין הוקמה ב-1891 ביוזמת ר' יוסף חיים זוננפלד ובתרומת גביר. היא המשיכה את מגמת ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות.

מילות מפתח: יציאה מן החומות, ירושלים החדשה, משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים, משה מונטיפיורי, מגרש הרוסים, מגפת הכולרה

מאמצע המאה ה-19 החל תהליך שבו ירושלים גדלה מחוץ לחומות שלה. עד אז רוב האנשים גרו בתוך החומות והיו נועלים את השערים בלילה. העיר הפכה לצפופה וזה היה קשה לגור שם.

במקום לחיות צפופים, אנשים התחילו לבנות בתים חדשים מסביב לעיר. מדינות זרות וכנסיות קנו אדמות ובנו בתי כנסת, כנסיות ובתי חולים.

הנוצרים בנו מבנים גדולים עבר חומות. הם בנו כנסיות, אכסניות ובתי חולים. הרבה מבנים נבנו ליד רחוב הנביאים ובאתרים קדושים.

המוסלמים בנו בעיקר בתים פרטיים ובתי קיץ. המנהלים והאמידים בנו בתים גדולים עם חצרות ופרדסים.

היהודים בנו הרבה שכונות חדשות. דחפו לכך העוני, הצפיפות ומגפות. השכונות נבנו כדי שיהיה מקום לישון ולחיות טוב יותר.

זוהי השכונה הראשונה מחוץ לחומות. משה מונטיפיורי הקים אותה ב-1860. היו שם בתים מרווחים, בתי כנסת ומקווה.

שכונה קטנה ליד בריכת ממילא. הוקמה ב-1865 על ידי יהודים ממרוקו. בשכונה היתה חצר ובור מים.

נוסדה ב-1869 על ידי שבעה אנשי קהילה. הם חילקו את הקרקע לרצועות ובנו בתים בשלבים.

נוסדה ב-1873 בתרומת נדבן בשם דוד רייז. גם כאן היתה חצר ובור מים. היו שם משרדי ועד ובית כנסת.

נוסדה ב-1874. זו היתה שכונת חצר עם שערים שננעלו בלילה. בה היו הרבה משפחות ותושבים.

מילות מפתח: ירושלים מחוץ לחומות, משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים, משה מונטיפיורי