הלחנה

הלחנה (קומפוזיציה) היא יצירת מוזיקה חדשה על ידי ארגון צלילים, שקטים, מקצבים והרמוניות לאורך זמן. בדרך כלל כותבים אותה בתווים, אך אפשר גם לזכור או להקליט אותה. אפשר להלחין לכל הרכב מוזיקלי, מקול אחד ועד תזמורת סימפונית גדולה.

ההלחנה כוללת שלושה חלקים עיקריים: מלודיה (לחן, קו צלילים שנזכר), הרמוניה (שכבות צלילים יחד) וקצב. לעתים נחשב גם העיבוד המוזיקלי כחלק מהתהליך, אך לעתים זה שלב נפרד.

המלחין יכול להתחיל ממלודיה, מהרמוניה או מהקצב. אפשר לפתח רעיון בצורה רציפה או לדלג בין המרכיבים השונים.

במוזיקה עם מילים נותנים לרוב עדיפות למלודיה, כי היא נושאת את הטקסט והרגש. בתרבויות מסוימות המלודיה חשובה יותר מההרמוניה, ואצל חלקן ההרמוניה אפילו לא קיימת. אך בסגנונות מערביים רבים ההרמוניה חזקת השפעה ולעיתים מהווה את לב היצירה.

הלחנה היא יצירה מתוכננת מראש, בדרך כלל בכתב. אלתור (יצירה בזמן אמת) נעשה במהלך הביצוע. אלתור הוא לרוב ספונטני ויכול להיות קבוצתי.

מלחין מקצועי צריך לדעת מאיזה טווח כלי בנוי, אילו טכניקות אפשריות ומה גבולות היכולת שלו.

ההלחנה קיימת אלפי שנים. במערב התפתח הקונטרפונקט בימי הביניים והרנסאנס, ואחריו נולדה ההרמוניה הטונאלית. בתקופה הקלאסית נוצרו צורות ברורות; ברומנטיקה הן התערערו. במאה ה-20 הופיעו גישות חדשות, אימפרסיוניזם (דביסי, ראוול), אקספרסיוניזם (שנברג), מוזיקה דודקפונית וסריאלית, וניסויים רדיקליים כמו של ג’ון קייג'. גם היום מלחינים משלבים רעיונות ישנים וחדשים.

הלחנה (יצירת מוזיקה) היא סידור של צלילים ושקטים במשך הזמן. לפעמים כותבים אותה בתווים. אפשר גם לזכור או להקליט אותה.

אפשר להתחיל מהמנגינה, מהקצב או מהצלילים ביחד. אחרי זה מפתחים את הרעיון.

מלודיה (לחן) היא המנגינה שאנשים שרים. הרמוניה היא צלילים שמנגנים יחד עם המנגינה.

הלחנה מתכננים מראש. אלתור (להמציא מוזיקה במקום) קורה בזמן הביצוע.

מלחין צריך לדעת מה כל כלי יכול לעשות. כלי אחד לא יכול להפיק את כל הצלילים.

ההלחנה קיימת מאז תקופות רחוקות. בתקופות שונות השתנו החוקים. במאה העשרים היו הרפתקאות מוזיקליות חדשות, כמו אצל דביסי ושנברג, וגם ניסויים מיוחדים של ג’ון קייג'. כיום עדיין כותבים מוזיקה בדרכים שונות.