המקלטים העמוקים של לונדון הם שמונה מקלטים תת-קרקעיים שנבנו מתחת לרכבת התחתית של לונדון בזמן מלחמת העולם השנייה. הם נועדו להגן על אנשים מהפצצות אוויריות בזמן הלחימה.
כל מקלט מורכב משתי מנהרות מקבילות, כל אחת בקוטר 5.3 מטר ובאורך 3.7 קילומטר. בכל מנהרה יש שתי מפלסים, ותכנון המקלטים אפשר מקומות לשמונה אלף אנשים בכל אחד.
הכוונה המקורית הייתה שבסיום המלחמה המנהרות יהפכו לחלק מקו רכבת תחתית מהיר. תכננו לבנות עשרה מקלטים, אך בוצעו שמונה בלבד. שני מקלטים נוספים החלו להיבנות מתחת לתחנת סנט פול ולתחנת אובל, אך לא הושלמו.
העבודה על ההקמה החלה ב-1940 והסתיימה ב-1942. בתחילה הורשו להשתמש במקלטים רק עובדי ממשלה. כשגלי ההפצצות על לונדון התחזקו, נפתחו חמישה מקלטים לשימוש הציבור ב-1944, למשל סטוקוול, קמדן טאון וקלפהם דרום.
כמה מקלטים שימשו גם לתפקידים צבאיים: המקלט מתחת לרחוב גוג' שימש כמטה של הגנרל אייזנהאואר, ומקלט צ'נסרי ליין שימש כמרכז תקשורת צבאי. אחרי המלחמה המשיכו להשתמש בחלק מהמקומות לצרכים צבאיים או תקשורתיים, כמו המשך שימוש במקלט גוג' על ידי הצבא והפיכת צ'נסרי ליין למרכזיית טלפון.
במלחמת העולם השנייה בנו בלונדון שמונה מקלטים עמוקים מתחת לרכבת התחתית. מקלטים אלה נועדו להגן על אנשים מהפצצות. (הפצצות = פגיעות מהאוויר.)
כל מקלט כולל שתי מנהרות ארוכות. המנהרות הוקמו בין 1940 ל-1942. התכנון היה שאחרי המלחמה המנהרות ישמשו גם לקו רכבת מהיר.
בתחילה רק עובדי הממשלה נכנסו לשם. כשהמצב נהיה מסוכן יותר, הכניסו גם את הציבור לשימוש בחלק מהמקלטים ב-1944. דוגמאות ידועות הן סטוקוול וקמדן טאון.
חלק מהמקלטים שימשו למפקדות. למשל, המקלט ברחוב גוג' שימש את הגנרל אייזנהאואר (מפקד חשוב). אחרי המלחמה המשיכו להשתמש במקלטים לעבודה צבאית וטלפוניה.
תגובות גולשים