המרוץ לחלל

ה"מרוץ לחלל" היה התחרות בין ארצות הברית לברית המועצות לשיגור כלי-טיס וחלליות מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ. התחלתו המסומנת של המרוץ הייתה שיגור ספוטניק 1 על ידי הסובייטים ב־4 באוקטובר 1957. סוף המרוץ נתפס לעתים במשימת האפולו־סויוז המשותפת ב־15 ביולי 1975, שהדגימה שיתוף פעולה לאחר עשור של תחרות.

בפיתוח המשגרים היו שלבים קודמים: המדען קונסטנטין ציולקובסקי הגה רעיונות מנצחים, ורוברט גודרד ב־1926 השיק את הרקטה הראשונה המונעת בדלק נוזלי. רקטות כאלה הן הבסיס למשגרים של לוויינים וחלליות. בפיתוח השתתפו גם מדענים גרמנים, ובמקרה של וורנר פון בראון הטכנולוגיה שימשה גם לצבא ולמאמץ המלחמתי של גרמניה במלחמת העולם השנייה. הטיל הגרמני A‑4 (ה־V‑2) משנת 1942 היה הגוף המלאכותי הראשון שהגיע לחלל, והשימוש בו הוכיח את ההקשר הצבאי־טכנולוגי של הפיתוח.

הסוף של המלחמה הביא להעברת מדענים וטכנולוגיות אל ארצות הברית ולברית המועצות. בארצות הברית רבים מהמהנדסים הגרמנים הועסקו, במסגרת מבצע פייפרקליפ.

בתקופת המלחמה הקרה השיגורים שימשו גם לריגול וגם לתעמולה. לוויינים יכולים לשמש לצילומי ריגול, ואפילו המשגרים עצמם שימשו כדוגמה לטילים בליסטיים שמסוגלים לשאת ראשי נפץ. לכן ההתקדמות בחלל נחשבה להוכחה לעליונות טכנולוגית ולכוח מדיני.

ב־4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות את ספוטניק 1, והדבר הוביל לזעזוע בארצות הברית ולקריאה להגביר השקעה בחינוך המדעי. תגובת ארה"ב כללה שיגור הלוויין אקספלורר 1 וכישלונות בולטים בתוכניות וונגארד, אך גם תגליות מדעיות חשובות כמו גילוי חגורת ואן אלן.

לווייני תקשורת הופיעו במהירות. דוגמה בולטת היא SCORE מ־1958, ששידר מסר חג מולד הנשיא לעולם, וטלסטאר מ־1962, ששימש לתקשורת בין יבשות.

הסובייטים שלחו את הכלבה לייקה ב־1957 בחללית ספוטניק 2. לייקה לא חזרה בחיים עקב מגבלות טכנולוגיות אז. בהמשך חזרו בהצלחה כלבים סובייטים אחרים. ארצות הברית שלחה שימפנזים לניסויים לפני ששגרה את האסטרונאוטים שלה.

הצעד החשוב הבא היה של בני אדם: יורי גגארין טס לראשונה במסלול ב־12 באפריל 1961. ארצות הברית השיגה הקפות מאוחרות יותר: אלן שפרד בשיגור תת‑מסלולי וג'ון גלן שהקיף את כדור הארץ ב־20 בפברואר 1962. אישה ראשונה בחלל הייתה ולנטינה טרשקובה ב־16 ביוני 1963. הליכת החלל הראשונה (יציאה מחללית) בוצעה ב־18 במרץ 1965 על ידי אלכסיי ליאונוב, ונלוו לה סיכונים גדולים.

גם לפני נחיתה מאוישת בוצעו גשושיות בלתי־מאוישות שהכינו את הדרך. הסובייטים היו הראשונים ששלחו גשושיות לירח, ולונה 1 ב־1959 הייתה בין הראשונות. ארצות הברית התמקדה בתוכניות פיוניר, ריינג'ר ולונר אורביטר כדי לתכנן נחיתות מאוישות.

המאבק על הנחתת אדם על הירח הסתיים בניצחון טכנולוגי של ארצות הברית: אפולו 11 נחת על הירח והביא את ניל ארמסטרונג כראשון שהניח רגל על פני הירח ב־21 ביולי 1969, לצד באז אולדרין ומייקל קולינס.

הסובייטים פעלו עם תוכנית הלונוחוד, ורובוטים אלה ביצעו צילומים ומדידות על פני הירח. משימות בין־כוכביות כללו ניסיונות לסרוק את ונוס, מאדים וכוכבי-מערכת אחרים. מארינר 2 של ארה"ב העבירה מידע על ונוס ב־1962. ונרה 7 הסובייטית ב־1971 הייתה החללית הראשונה שנחתה על פני ונוס והעבירה נתונים מהקרקע.

ארצות הברית שלחה את מארינר 4 למאדים ב־1965 ואת וויאג'ר 1 ו‑2 ב־1977, שהמשיך את המסע מחוץ למערכת השמש.

הניסויים בחיבור בין חלליות התקדמו: ג'מיני 8 ב־1966 ביצעה עגינה בין-חללית ראשונה. הסובייטים השיגו עגינה אוטומטית בין קוסמוס 186 ו‑188 ב־1967.

מבחינה צבאית פותחו לווייני ריגול ותוכניות חלל צבאיות. ה"מרוץ" נתפס כנחלש אחרי נחיתת אפולו 11, וכחלק מההתחמקות מהעימות הגיעו אפולו וסויוז לשיתוף פעולה ב־1975. עם דעיכת המלחמה הקרה, התחרות בין המעצמות התמתנה, אם כי ההשפעות הטכנולוגיות והכלכליות נשארו רחבות.

ארצות הברית הקימה את נאס"א בחודש יולי 1958; נאס"א החלה לפעול ב־1 באוקטובר 1958. עלויות תוכניות החלל היו גדולות מאוד; עלות הנחיתה על הירח מוערכת בעשרות מיליארדי דולרים. במקביל, המרוץ השפיע על החינוך: בארצות הברית הועמד דגש חדש על מדעים ומתמטיקה.

התפתחויות בתחום ההנדסה, התקשורת והאלקטרוניקה נבעו מההשקעה בחלל. מאמצי החלל גם העצימו שיתופי פעולה בינלאומיים מאוחרים יותר, כמו תחנת החלל הבינלאומית.

הנחיתה על הירח עוררה שאלות הלכתיות לגבי חובות דתיות בחלל. רבנים שונים ניסחו דעות מגוונות על אופן קיום המצוות מחוץ לכדור הארץ.

במהלך המרוץ אירעו אסונות קטלניים: שריפת קרקעית באפולו 1 ב־27 בינואר 1967 שהרגה שלושה אסטרונאוטים; תאונות סויוז (כולל סויוז 1 ב־1967 וסויוז 11 ב־1971) שהובילו לאובדן צוותים; וכן מקרי מוות בתאונות טיסה, ביניהם מותו של יורי גגארין ב־1968.

בסופו של דבר, המרוץ לחלל זירז פיתוחים טכנולוגיים והשפיע עמוקות על מדיניות, חינוך וכלכלה של המדינות המעורבות.

ה"מרוץ לחלל" היה תחרות בין ארצות הברית לברית המועצות על מי יעשה יותר בחלל.

בשנת 1957 הסובייטים שיגרו את ספוטניק 1. זה היה הלוויין המלאכותי הראשון במסלול. הלוויין הראה שהסובייטים חזקים בטכנולוגיה.

רקטה היא כלי ששיגור אותו מוביל חפצים לחלל. המדענים הראשונים שפיתחו רעיונות לרקטות היו רוברט גודרד וציולקובסקי. הגרמנים בנו את הטיל V‑2 במלחמה, וזה נתן הרבה רעיונות למשגרי העתיד.

הסובייטים שלחו את הכלבה לייקה לחלל ב־1957. היא לא חזרה בחיים בגלל חוסר טכנולוגיה אז.
יורי גגארין היה האדם הראשון בחלל ב־12 באפריל 1961. ולנטינה טרשקובה הייתה האישה הראשונה בחלל ב־1963.

המרוץ כלל גם ניסיונות להגיע לירח. ב־21 ביולי 1969 ניל ארמסטרונג מהאומה־המאוחדת (ארצות הברית) היה האדם הראשון שהלך על הירח. זו היתה הצלחה גדולה מאוד.

רכבי רובוט כמו לונוחוד הסובייטי צילמו ומדדו על פני הירח. גם נשלחו מכשירים לנוגה ולמאדים.

אחרי שנים של תחרויות הגיעו לשיתוף פעולה. ב־1975 אפולו וסויוז נפגשו בחלל. זה סימן שהמרוץ דעך.

המרוץ החלל עזר לפתח טכנולוגיות רבות ולשנות את החינוך. הוא גם הביא תגליות מדעיות חשובות.

היו גם תאונות. באפולו 1 שלושה אסטרונאוטים מתו ב־1967. גם בסויוז היו תאונות קטלניות.

המרוץ לחלל הראה כמה חזקה יכולה להיות מדע וטכנולוגיה. הוא גם פתח את הדרך לעבודה משותפת בחלל.