הנאום על כבוד האדם

״הנאום על כבוד האדם״ (בלטינית: Oratio de hominis dignitate) הוא מסה (חיבור עיוני) שכתב ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, פילוסוף רנסאנס, בשנת 1486. המסה מציגה רעיון מרכזי: האדם אינו כפוף לגזירה קבועה מראש (פרדסטינציה, קביעת גורל מראש). במקום זאת, האדם יכול לעצב את עצמו חופשית ולקבוע את גורלו בעצמו. המסה נחשבת למניפסט של ההומניזם (תנועה שמעמידה את האדם ומעשיו במרכז ההשקפה).

פיקו דלה מירנדולה היה אציל איטלקי וחבר האקדמיה האפלטונית בפירנצה. בגיל 21 הגיע לוותיקן וביקש לנהל וויכוח על 900 תזות שכתב על כתבי הקודש. אף אחד לא הסכים לוויכוח, מחשש שיופיעו רעיונות שנחשבו כפירה (הדחה מהאמונה הדתית). לכן חיבר את הנאום כדי לשכנע את ראשי הכנסייה לשוחח עמו. מאוחר יותר הוא אכן הואשם בכפירה. הוא מת בגיל 31 ממחלה לפני שהספיק לשאת את הנאום. הנאום פורסם לאחר מותו בפירנצה.

פיקו יוצא מהנחות תאולוגיות נפוצות ומהפילוסופיה האריסטוטלית, שלפיה לכל יישות יש "מצב טבעי" שאליו היא שואפת. פיקו יוצא מן הכלל: האדם הוא יישות מיוחדת שקיבל חופש בחירה. הוא פותח במוסכמה ש"האדם הוא נזר הבריאה" ומנסה להראות למה זה נכון. פיקו משתמש בציטטות ובדוגמאות רבות, ובהן דמויות מקראיות כמו משה ויעקב, וכן מקורות רחבים כגון כתבים ערבים, אפלטון וקבלה (מסורת יהודית מיסטית).

בחלק האמצעי פונה פיקו למלומדים, מתנצל על גילו הצעיר ומבקש לנהל את הוויכוח מתוך חיפוש אמת, לא מתוך תהילת כבוד. בחלק האחרון הוא דן בערך המאגיה (העיסוק בכוחות מסתוריים). הוא טוען שהמאגיה מכילה אמת שתואמת לחוכמה אחת מאוחדת, הנמצאת בכתבים שונים ובפילוסופיה. מעניין שהנאום אינו מזכיר את ישו כמתווך הכרחי לשגת השלמות האנושית, מה שמעניק לנאום נימה תאולוגית חדשה.

הנאום מציג שלילה ברורה של הסדר האריסטוטלי והתאולוגי הקיים, שבו לכל יצור יש מקום קבוע בשרשרת ההיררכית. פיקו מקדיש את מקומו לאדם כישות מחוץ לסדר זה: האדם מקבל בחירה אמיתית אם להיות נעלה או שפל, טוב או רע, נבון או חסר-דעת, וכל זאת בלי קביעת גורל מראש. רעיון זה של כבוד האדם הפך לבסיס חשוב להגות ההומניסטית של תקופת הרנסאנס. אף על פי שלפיקו לא היה המשך ישיר ודאי, רעיונותיו השפיעו על הוגים הומניסטיים לאחריו.

״הנאום על כבוד האדם״ נכתב ב-1486 על ידי פיקו דלה מירנדולה. המסה היא חיבור רעיוני (טקסט שמתאר רעיונות). פיקו אומר שאדם יכול לבחור מי הוא יהיה. אין גורל שקבוע לו מראש.

פיקו היה אציל איטלקי. בגיל 21 הגיע לוותיקן עם 900 רעיונות שכתב. אף אחד לא רצה להתווכח איתו אז. אחר כך אמרו עליו שהוא מסכים עם רעיונות מסוכנים (אלה קראו "האשמות בכפירה", כשאומרים שמישהו לא מאמין בדת). פיקו מת בגיל 31 לפני שהספיק לומר את הנאום. אחרי מותו הדפיסו את הנאום בפירנצה.

פיקו טוען שיש אנשים ובעלי חיים ויצורים אחרים. אבל האדם שונה: הוא יכול לבחור את דרכו. הוא מצטט דמויות מקראיות כמו משה ויעקב, ומזכיר כתבים רבים, גם של פילוסופים כמו אפלטון. בחלק מהנאום הוא מבקש ממומחים לדבר איתו כדי למצוא את האמת. בסוף הוא מדבר גם על מאגיה (כוחות מסתוריים) וטוען שיש בה גם חכמה. הוא לא מזכיר את ישו כמתווך הכרחי, וזה רעיון חדש אז.

פיקו אומר שאין לכל יצור מקום קבוע ומובטח בטבע. האדם יכול להיות טוב או רע לפי בחירתו. הרעיון הזה נתן דחיפה גדולה לחשיבה הומניסטית, מחשבה שמדברת הרבה על כוחו של האדם.