הסימפוניה התשיעית של בטהובן

«הסימפוניה התשיעית ברה מינור אופוס 125» היא הסימפוניה האחרונה שהשלים לודוויג ואן בטהובן. היצירה הושלמה בשנת 1824 ונחשבת לאחת מיצירות המופת שלו. היא מסמלת מעבר לתקופת הרומנטיקה במוזיקה המערבית.

הסימפוניה מכונה "הכוראלית" כי בפרק הרביעי הוכנס שיר למקהלה ולארבעה סולנים. המילים הן האודה לשמחה של פרידריך שילר (1785), עם תוספות קטנות של בטהובן. זו הפעם הראשונה שמלחין גדול שילב קול אנושי בסימפוניה ברמה שווה לכלי התזמורת.

כתב היד של היצירה שמור בספריית המדינה בברלין.

החברה הפילהרמונית המלכותית של לונדון הזמינה את הסימפוניה ב־1817. העבודה החלה כ־1818. בטהובן רצה כבר שנים להלחין את ה"אודה לשמחה"; גרסת נעורים משנת 1793 אבדה. הוא התמודד רבות עם פרק הווקאלי, ושינויים ושכתוב ארכו זמן.

הבכורה התקיימה ב־7 במאי 1824 בתיאטר אם קרנטנרטור בווינה. ההופעה כללה גם חלקים מהמיסה סולמניס. את תפקידי הסופרן והאלט ביצעו הנרייטה זונטג וקרולינה אונגר. המנצח היה מיכאל אומלאוף, ובטהובן ישב לידו כחלק מההצגה, על אף שהיה חירש לחלוטין. לפי סיפור מוכר, בסיום המופע בטהובן לא שמע את מחיאות הכפיים, ואונגר הפנתה אותו אל הקהל.

הסימפוניה מחולקת לארבעה פרקים מרכזיים:
פרק הפתיחה שקט בתחילתו, ואז גובר לעוצמה. יש בו ניגודים בין קטעים שקטים לסוערים.

פרק סקרצו מהיר ותזזיתי, עם חלקים דרמטיים ותפקיד חשוב לטימפני.

פרק איטי ורומנטי, ווריאציות על נושא שנפתח בכלי המיתר.

הפרק הארוך והמרכזי כולל הקדמה, וריאציות רבות, קטעים סולו ואחריהם כניסת המקהלה. הנושא של האודה לשמחה נפתח בבאס בלבד, ומתפתח לפוגה ולווריאציות חגיגיות. בתחילתו ובסופו יש מיתרים של סערה ודיסוננסים, אך הקטע מסתיים בטון אופטימי ומרומם.

התזמורת כוללת כלי נשיפה מעץ ומתכת, כלי קשת, וטימפני. בפרק הרביעי נוסף פיקולו, קונטרה-בסון, כלי הקשה טורקיים (תוף בס, משולש, מצילתיים) וסולנים עם מקהלה.

היצירה מושמעת בטקסים רשמיים ומשמשת כמנון האיחוד האירופי. בבדיקה של BBC Music Magazine מ־2016 דורגה הסימפוניה במקום השני ברשימת עשר הסימפוניות הגדולות.

עיבוד של הרברט פון קאראיין לפרק הרביעי שימש כהמנון של גרמניה המערבית, ובהמשך אומץ על ידי האיחוד האירופי (המעבר נעשה באמצע שנות ה־80).

הסימפוניה התשיעית ברה מינור נכתבה על ידי לודוויג ואן בטהובן. סימפוניה היא יצירה מוזיקלית גדולה. היצירה הושלמה ב־1824.

הסימפוניה מוזכרת כ"הכוראלית" כי בסוף יש שירה של מקהלה. המילים הן "האודה לשמחה" של המשורר פרידריך שילר. בטהובן הוסיף קצת מילים משלו. זו הפעם הראשונה שמלחין גדול שילב קולות של אנשים בסימפוניה.

הבכורה נערכה ב־7 במאי 1824 בווינה. האולם היה מלא. בטהובן היה חירש אז. אחרי המופע זמרת בשם קרולינה אונגר הפנתה אותו אל הקהל כדי שיראה את ההתלהבות.

הסימפוניה מחולקת לארבעה פרקים:
1. פרק ראשון שקט בהתחלה ואז חזק.
2. פרק שני מהיר וקופצני.
3. פרק שלישי איטי ורגוע.
4. פרק רביעי ארוך וחגיגי. שם שרים את "האודה לשמחה".

כתב היד של היצירה נמצא בספרייה בברלין.

היצירה משמשת בטקסים חשובים. היא גם משמשת כמנון של האיחוד האירופי אחרי עיבוד שהוכן בשנות ה־70 וה־80. בישראל בוצעה היצירה בפעם הראשונה באפריל 1942.