הסכם הסגרה

'הסגרה' היא הליך שבו מדינה מבקשת מאחרת למסור לה אדם החשוד או המורשע בפשע.
ההליך מוסדר בדרך כלל באמנה (הסכם רשמי בין מדינות).

בעבר מדינות לא חייבו זו את זו להסגיר מבוקשים. לכן נוצרו אמנות דו‑צדדיות רבות.
אין מדינה שיש לה הסכמי הסגרה עם כל שאר המדינות; למשל לארה"ב אין הסכם עם מעל חמישים מדינות.
במשפט העברי יש גם קולות המתנגדים להסגרה מטעמי שמירת קדושת הארץ.

יחסי הסגרה מבוססים לרוב על עקרון ההדדיות, משמעותו מדינה לא תסגיר בלי שיתקיים הדדיות בתנאים.
עקרון זה נועד לאפשר שיתוף פעולה כי אין גוף מרכזי לאכיפה בינלאומית.
בית המשפט העליון פירש זאת כך שמספיק קירבה מהותית בתנאים בין המדינות.

יש שני סוגים עיקריים של הסכמים: הסכמי 'רשימה' והסכמי 'פליליות כפולה'.
הסכמי רשימה מפרטים עבירות ספציפיות שבגינן ניתן להסגיר אדם.
הסכמי פליליות כפולה דורשים שהמעשה יהיה עבירה גם במדינה המבקשת וגם במדינה שמוסרת.
יש גם הסכמי אד‑הוק, שמתייחסים למקרה בודד.

במדינות רבות אסור להסגיר אדם בגין פשע פוליטי.
גם הסכנה לעונש מוות או יחס אכזרי יכולה לחסום הסגרה.
בתי משפט בודקים ראיות, האם הראיות הושגו בעינויים, ועל פוטנציאל למשפט הוגן.
כמה מדינות אינן מסגירות את אזרחיהן; אזרח כזה עשוי לעמוד לדין במדינתו על פשע שביצע בחו"ל.

פקודת המעצר האירופאית ביטלה חלק מההגבלות הרגילות בין מדינות האיחוד לעבירות מסוימות.
הרעיון הוא שמדינות האיחוד מחויבות להבטחת משפט הוגן.

בפדרציות כמו ארצות הברית קיימות קשיים מיוחדים, כי יש סמכויות למדינות משנה.
קורה שעיכובים או הבטחות מצד השלטון הפדרלי אינם מחייבים בתי משפט של המדינות החברות בפדרציה.
לעיתים יש חילוקי הגדרות לגבי מתי מעשה נחשב לפשע.

סירוב להסגרה עלול ליצור מתחים דיפלומטיים.
לעתים הצד המבקש מאשים מניעים פוליטיים בהחלטה להסרב.
בתוך מדינות דמוקרטיות יש לעתים קרובות אפשרות לערעור, וזה מאריך את ההליך.

חלק מהמדינות חטפו מבוקשים משטח של מדינה אחרת במקום לבקש הסגרה. דברים כאלה מעוררים מחלוקות חוקיות ובינלאומיות.
דוגמאות בולטות: חטיפת אדולף אייכמן ב‑1960 וחטיפת מרדכי ואנונו ב‑1986.

חוק ההסגרה בישראל מסדיר מתי מותר להעמיד אדם לידי מדינה זרה.
הליכי ההסגרה בישראל עשויים להתארך, ולעיתים מועמדים נאסרים עד ההסגרה בפועל.
החלטה על הסגרה נתונה גם להחלטות שר המשפטים ולבתי המשפט.

'הסגרה' היא כשמדינה מבקשת מדינה אחרת למסור לה אדם שהיה חשוד בפשע.
(אמנה היא הסכם רשמי בין מדינות.)

לפני הופיעו הסכמים בין מדינות, מדינות לא תמיד הסגירו אנשים.
לכן ערכו הרבה הסכמים להסגרה בין מדינות.

עקרון ההדדיות אומר שיש לשמור על יחסיות בין מדינות בעת הסגרה.
כך מדינה לא תיתן תמיד בלי לקבל תמורה כלשהי.

יש שני סוגים עיקריים של הסכמים:
- הסכמי 'רשימה' שמציינים עבירות מסוימות.
- הסכמי 'פליליות כפולה' שדורשים שהמעשה יהיה פשע גם במדינה השנייה.
יש גם הסכמי 'אד‑הוק' למקרה בודד.

רוב המדינות לא יסגרו אדם על פשע פוליטי.
גם אם האדם עלול לקבל עונש מוות, החוק לעיתים מונע הסגרה.
בתי משפט בודקים אם יתקבל משפט הוגן אחרי ההסגרה.

במדינות האיחוד האירופי חוקים מיוחדים הוציאו חלק ממגבלות ההסגרה.
הן סומכות זו על זו לגבי משפט הוגן.

לפעמים מדינות הביאו אנשים בלי לבקש הסגרה רשמית. זה נקרא חטיפה.
דוגמאות מפורסמות: אדולף אייכמן ומרדכי ואנונו.

בחוק ההסגרה בישראל כתוב מתי מותר להעביר אדם למדינה זרה.
תהליכים כאלה יכולים לקחת זמן ולעיתים נמשכים יותר משנה.