הסכם השלום בין ישראל למצרים

הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ 1979 על מדשאות הבית הלבן. החתימו היו נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. ההסכם סיים את מצב המלחמה בין המדינות מאז 1948 וייסד יחסים דיפלומטיים ביניהן.

התהליך החל בביקור ההפתעה של סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ונאומו בכנסת. לאחר מכן נערכו שיחות בתיווך ארה"ב, ובהן קמפ דייוויד בספטמבר 1978. שם נחתמו שני הסכמים: מסגרת שלום במזרח התיכון והסכם למסגרת שלום בין מצרים לישראל. ג'ימי קרטר תיווך במשא-ומתן.

ההסכם קבע סיום מצב המלחמה, הכרה הדדית ויצירת יחסים דיפלומטיים. הוא הנחה את פינוי חצי האי סיני על ידי ישראל ופירוז אזור הגבול משני הצדדים. הנספח הצבאי (חלק מצורף להסכם) קבע דילול כוחות ופיקוח של כוח רב-לאומי. הסכם נוסף דן בשלטון עצמי לפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון.

ישראל החזירה את סיני למצרים בשלבים. נסיגת חלקים החלה כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים, והסתיימה באפריל 1982, למעט אזור טאבה שנשאר במחלוקת וסוכם כי יינתן למצרים לאחר בוררות בינלאומית ב-1989. עם השלמת הפינוי הוקמו יחסים דיפלומטיים רשמיים.

רצועת עזה נותרה במעמד משפטי יוצא דופן. לפני 1967 היא הייתה תחת שליטה מצרית אך לא סופחה. ההסכם קבע נספח לשלטון עצמי בעזה וביהודה ושומרון, אך היישום השתנה לאורך השנים. בספטמבר 1981 הופרדה המינהלה האזרחית מגופי הביטחון, אך השליטה נותרה בידי צה"ל עד להסכמי אוסלו ולתוכנית ההתנתקות ב-2005, שבה נסוגה ישראל מרצועת עזה.

עם נסיגת ישראל נחצתה העיר רפיח בין מצרים לרצועת עזה. לאורך השנים נבנו מכשולים ומערך ביטחון שקשורים בהברחות ובמתחים מקומיים. לאחר ההתנתקות הועבר חלק מקו הגבול לשליטת מצרים לפי הסכמות מיוחדות.

ההסכם שינה את מפת הכוחות באזור. הוא הוציא את מצרים מהמוביל הערבי נגד ישראל, והביא להתקרבות מצרים לארה"ב וסיוע כלכלי וצבאי לה. בישראל היה ויכוח ציבורי חריף על פינוי יישובים וסיני, אך מבחינה צבאית ההסכם נחשב להצלחה כי ביטל את מצב המלחמה ושמר על גבול שקט עם מצרים.

במצרים, ההכרה בישראל גרמה לבידוד ארצי ולמחאה פנימית. בתוך כך צמחו תנועות קיצוניות, וסאדאת נרצח ב-1981 על ידי מתנגדי ההסכם. מאוחר יותר הוחזרה למצרים חברות בליגה הערבית.

לא כל סעיפי ההסכם יושמו במלואם, ובמיוחד היישום לגבי השלטון העצמי הפלסטיני. לאורך השנים התעוררו גם טענות הדדיות על הפרות, אירועי טרור וחסימות ביטחוניות בסיני. עם זאת, ההסכם נשמר פורמלית, והגבול בין המדינות נשאר יציב רוב הזמן.

ההסכם כלל גם ציפייה לשיתוף תרבותי וכלכלי. בפועל היו מגבלות: מדיה וספרות במצרים המשיכו לעיתים בחרם על קשרים עם ישראל. יחד עם זאת, הסכמי השלום אפשרו תנועות חדשות עבור אזרחים ונכסים תיירותיים, והשפיעו על חיי יומיום ותיירות בסיני.

- טקס חתימת ההסכם התקיים בבית הלבן ב-26 במרץ 1979.
- ההסכם כלל פינוי סיני והקמת כוח רב-לאומי לפיקוח.
- מחלוקת טאבה נפתרה בבוררות ב-1989 לטובת מצרים.
- תוכנית ההתנתקות ב-2005 שינתה את השליטה בעזה.
- ההסכם שינה את האזור פוליטית וביטחונית לאורך שנים רבות.

הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ 1979 בבית הלבן. חתם עליו נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. ההסכם הפסיק את הלחימה בין המדינות.

בשנת 1977 סאדאת ביקר בישראל ונאם בכנסת. זה עזר לפתוח שיחות שלום. בשיחה בתיווך ארה"ב כבר ב-1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד. אלה הובילו להסכם השלום ב-1979.

ישראל החזירה את חצי האי סיני למצרים בשלבים. הפינוי הושלם ברובו באפריל 1982. המשמעות: הפסיקו להיות אויבים והחלו לשמור על גבול בין-לאומי.

הייתה מחלוקת קטנה על מקום בשם טאבה. היא נפתרה בפסק דין בינלאומי, וטאבה חזרה למצרים ב-1989.

רצועת עזה נשארה במקום מיוחד. זה חלק קטן של שטח שישראל שלטה בו אחרי 1967. ההסכם דיבר על שלטון עצמי לפלסטינים. אחר כך, ב-2005, ישראל פרשה מרצועת עזה.

ההסכם עצר את המלחמה בין ישראל למצרים. הוא שינה את המצב המדיני בזירה. מצרים קיבלה תמיכה ממערב, וזה גרם למתח עם מדינות ערב האחרות. סאדאת נרצח ב-1981 על ידי מתנגדים להסכם.

- חתמו על ההסכם ב-1979 בבית הלבן.
- ההסכם חזר על כך שסיני שייך למצרים.
- טאבה חזרה למצרים ב-1989 אחרי בוררות (בוררות = צד שלישי שמחליט).
- ההסכם שינה את הדרך שאנשים ומדינות מסתדרים באזור.