הסכמי אוסלו הם סדרת הסכמים במסגרת תהליך השלום הישראלי, פלסטיני. הם נחתמו בין ישראל לבין אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין, הגוף שייצג רבים מהפלסטינים). ההסכמים קבעו הכרה הדדית, הקמת הרשות הפלסטינית (גוף מנהלי מקומי), העברת סמכויות אזרחיות כמו חינוך ובריאות, והסדרי ביטחון ותיאום בין הצדדים. המטרה הייתה שלב ביניים לקביעת הסדר קבע על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 של האו"ם.
בעשורים שלפני אוסלו התקיימו שיחות שונות, חלקן בוועידת מדריד (1991) וחלקן חשאיות שנוהלו מאוסלו בידי נציגים כמו יוסי ביילין. האינתיפאדה הראשונה (המרד הפלסטיני שפרץ ב-1987) והשינויים באזור שינו את העמדה הישראלית והביאו להכרה בצורך בשיחות עם הפלסטינים. יצחק רבין שינה את גישתו והסכים להמשך משא ומתן ישיר עם אש"ף.
ההסכם הראשון, שנחתם רשמית ב-13 בספטמבר 1993 בבית הלבן, נקרא "הצהרת העקרונות". בה הוסכם על נסיגה ישראלית מרצועת עזה ואזור יריחו, על הקמת רשות פלסטינית וזמני מעבר של עד חמש שנים למשא ומתן על הסדר קבע. נקבע כי ישראל תשמור על ביטחון חיצוני, והרשות תנהל עניינים אזרחיים פנימיים. החלפת מכתבי הכרה בין יצחק רבין ויאסר ערפאת הושלמה לפני הטקס, והטקס כלל לחיצת יד היסטורית.
ב-28 בספטמבר 1995 נחתם הסכם המשך. הוא חילק את יהודה ושומרון לשלושה אזורים: שטח A בשליטה פלסטינית מלאה, שטח B בשליטה משותפת, ושטח C בשליטה ישראלית. ההסכם נתן שלטון רחב יותר לערים ולמרבית הכפרים הפלסטיניים, וקבע סידורי ביטחון מיוחדים באתרים רגישים.
הסכמי אוסלו יצרו פילוג קשה בחברה הישראלית. תומכים ראו בהם דרך לחיזוק הכוחות המתונים ולהורדת הסיכון לטרור. מתנגדים חששו על ביטחון ישראל ועל כוונות הפלסטינים. בכנסת אושר ההסכם ברוב־דעת צמוד. ההסכמים הושפעו ופורקו באופן חלקי על רקע גל פיגועים והסלמות אלימות.
קבוצות קיצוניות בצד הפלסטיני והישראלי מחו נגד ההסכמים. אירועים אלימים, כולל פיגועים שביצעו חמאס וגורמים אחרים, וטבח במערת המכפלה, פגעו באמון והקשו על ההתקדמות.
הפת"ח (הפעיל המרכזי בתוך אש"ף) אימץ את ההסכמים, אך היו גם מתנגדים בתוך הקבוצה. חמאס והג'יהאד האיסלאמי התנגדו להכרה בישראל והגבירו את פעולותיהם.
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת זכו בפרס נובל לשלום ב-1994 על חלקם בתהליך. מדינות וגורמים שונים בעולם הגיבו לחתימה במידה שונה, חלקן בתמיכה וחלקן בהתנגדות.
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח פגע בתהליך. הממשלה המשיכה בניסיונות ליישם חלק מההסכמים, אך הבחירות ב-1996 הביאו לראש ממשלה שהתנה מדיניות זהירה יותר בנושא הנסיגות. ניסיונות המשך למשא ומתן כשלו, ובשנים הבאות פרצה האינתיפאדה השנייה. למרות זאת נשמרו חלק מהמנגנונים של אוסלו, בעיקר תיאום ביטחוני בין ישראל לרשות.
הסכמי אוסלו הם הסכמים בין ישראל לפלסטינים. אש"ף (הארגון שמייצג פלסטינים) והמדינה של ישראל הסכימו להכיר זה בזה. ההסכמים קבעו הקמת הרשות הפלסטינית (גוף מנהל), והעברת נושאי חינוך ובריאות אליה.
לפני האוסלו היו מחאות גדולות שנקראו אינתיפאדה (התקוממות). היו גם שיחות בינלאומיות, ובסוף הוחלט לקיים משא ומתן ישיר.
ההסכם הראשון נחתם בטקס גדול ב-13 בספטמבר 1993 בבית הלבן. לאחר ההסכם יצאו חיילים ממקומות כמו עזה. הוסכם על תקופת מעבר כדי לדבר על פתרון קבוע.
ב-1995 נחתם הסכם המשך. הוא חילק את השטח לשלושה חלקים: חלק שליטה פלסטינית (A), חלק שליטה מעורבת (B), וחלק בשליטה ישראלית (C). ההסכם נתן יותר שליטה לערים פלסטיניות.
בישראל אנשים נחלקו בשאלה אם להסכים. היו תומכים שהאמינו בשלום. היו מתנגדים שהחשיבו סכנות.
בשנת 1995 הובל הרמטכ"ל, ראש הממשלה יצחק רבין, נרצח. האירוע עצב רבים והקשה על המשך השיחות. למרות קשיים והתקפות שבאו אחר כך, חלק מההסכמים נשארו בפועל, למשל שיתופי פעולה ביטחוניים בין ישראל והרשות.
קצת עובדות קצרות ומעניינות:
- ההסכם הראשון נחתם ב-1993.
- על ההסכמים קיבלו פרס נובל לשלום ב-1994 רבין, פרס וערפאת.
- חלק מההסכמים לא הביאו להסדר קבע עד היום.
תגובות גולשים