הפנתרים השחורים הייתה תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של יוצאי ספרד והמזרח. היא הוקמה בינואר 1971 בשכונת מוסררה (מורשה) בירושלים. המטרה העיקרית היתה להעלות למודעות ציבורית את הבעיות החברתיות של עוני ואפליה (יחס לא שווה) נגד מזרחים, ולדרוש שיפור בתנאי חינוך ושירותים חברתיים.
מקימי התנועה באו מנוער השכונות והחלו להפגין נגד מה שהם כינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות". הם ביקרו גם את מדיניות העידוד של עליית עולי ברית המועצות, שלטענתם קיבלו הטבות רבות בזמן שעולי עדות המזרח זכו לפחות תמיכה. התקשורת הדגישה לעתים את הרישום הפלילי של כמה מפעילי התנועה וטענה כי הם מושפעים מארגונים פוליטיים כמו "מצפן" (ארגון פוליטי) או מגורמי רווחה.
חברי בולטים בשנות הראשונות כללו בין השאר סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון וכוכבי שמש. הם הצליחו לשים על סדר היום את מצוקת העוני, את הפערים בין עשירים לעניים ואת היחסים העדתיים בישראל. כמה אנשי תקשורת ואמנים תמכו בהעלאת המודעות למאבק.
הפנתרים פרצו לכותרות בתחילת 1971 עם כוונות להפגין בירושלים. בקשות לרישיון להפגין סורבו לעתים, והתקיימו מעצרים מנע. ב-3 במרץ 1971 התקיימה הפגנה מול בניין עיריית ירושלים בהשתתפות תלמידים, סטודנטים וחברי מצפן. בתחילת אפריל הם שבתו רעב ליד הכותל כדי לדרוש פגישה עם ראש הממשלה.
ב-13 באפריל 1971 נפגשו חמישה ממנהיגי התנועה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. הפגישה התמקדה בבעיות שהעלו הפנתרים, אך הסתיימה במתח. בהמשך התקיימו הפגנות נוספות באפריל ובמאי. ב-18 במאי 1971 אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון והביעו זעם על הקיפוח העדתי; המתרחש כלל עימותים עם המשטרה, פציעות ועצרות רבות.
לאחר מאי הושג אחדות זמנית עם ברית יוצאי מרוקו, בתקווה למנוע אלימות דומה בעתיד. עם זאת, היחסים עם המשטרה ועל רקע אלימות המשיכו להיות שנויים במחלוקת.
בתחילת דרכה עשתה התנועה שיתופי פעולה עם ארגונים כמו מצפן. הכרוזים של הפנתרים נכתבו בשפה רחובית וביקשו למחות נגד הזנחה חברתית. חלק מהמובילים הצטרפו בהמשך למפלגות שונות. ב-1973 התמודדה התנועה בבחירות לכנסת ושברה את אחוז החסימה בקרבתו; היא קיבלה 0.9% מהקולות.
היו גם חיבורים בין הפנתרים לארגונים בינלאומיים. דווח על קשר עם התנועה האמריקאית שנקראה באותו השם, ועל החלפת מידע ותמיכה רעיונית. בשנת 1973 קיימו מנהיגי התנועה שיחות עם מנהיגי אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) וגינו כי בעיות הערבים והמזרחים קשורות זו לזו.
בשנת 2007 נחשף שאחד מהמנהיגים הבולטים, יעקב אלבז, גויס בתחילת 1971 כסוכן משטרתי. לטענות, הוא שימש מעורב בפעילות אלימה ובהסתה, ולעתים פעל כפרובוקטור.
התנועה התפרקה בסוף שנות ה-70 בעקבות חילוקי דעות ופיצולים. חלק מהמובילים נכנסו לפוליטיקה והקימו זרמים חדשים, כגון "הפנתרים הציוניים" ופלגים אחרים.
המאבק של הפנתרים השחורים נכנס לשיח הציבורי והתרבותי. בשנת 2002 יצא התיעודי "שמעת על הפנתרים?" של ניסים מוסק, שהתחקה אחרי מקימי התנועה. ב-2003 יצא גם הסרט "הפנתרים השחורים מדברים" של סמי שלום שטרית ואלי חמו, שראה במאבק חלק מרצף של מרד מזרחי ארוך.
בשנים לאחר מכן התקיימו יוזמות להנציח את שמם: ב-2011 הוצבו שלטים בשכונת מוסררה, וב-2023 החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שם "רחוב הפנתרים השחורים". כמו כן ניכרת השפעה על תנועות מחאה מאוחרות, בין היתר במאבקי 2011 ופעילויות של קבוצות כמו "הלא נחמדים" (מחאה חברתית נגד פערים כלכליים).
הפנתרים השחורים הובילו דיון רחב על זהות מזרחית, אפליה חברתית וזכויות חברתיות. גם אחרי התפרקותם, הדיון שהם עוררו נמשך בפוליטיקה ובתרבות הישראלית.
הפנתרים השחורים קמו בשנת 1971 במוסררה, שכונה בירושלים. אלה היו צעירים ממוצא ספרדי ומזרחי. הם התלוננו על יחס לא הוגן (אפליה) כלפי משפחות כמו שלהם.
הם לקחו את השם מהפנתרים באמריקה. הם רצו שייתנו יותר כסף לחינוך ולשירותים בשכונות העניות.
הם ערכו הפגנות בירושלים. פעם נפגשו כמה מנהיגים של הפנתרים עם ראש הממשלה גולדה מאיר כדי לדבר על הבעיות. היו גם מחאות גדולות בכיכר ציון. קרו התנצחויות עם המשטרה, וחלק מהאנשים נפצעו ונעצרו.
כמה מחברי התנועה ניסו להיכנס לפוליטיקה ולהתמודד בבחירות ב-1973. התנועה התפלגה אחר כך. חלק מחבריה המשיכו לפעול בעמותות ובפרויקטים חברתיים.
בשנת 2002 נעשה סרט תיעודי עליהם. שנים אחרי כן הוצבו שלטים בשכונה לציון המאבק. ב-2023 קראו רחוב בירושלים על שם "רחוב הפנתרים השחורים".
הם עזרו להביא תשומת לב לבעיות של עוני ואפליה בישראל. זה השפיע על שינויים בחקיקה ובשירותים החברתיים בעשור שלאחר מכן.
תגובות גולשים