הפרעת אישיות אנטיסוציאלית

הפרעת אישיות אנטיסוציאלית (ASPD) מוגדרת כהפרעת אישיות שבה דפוסי התנהגות כרוניים כוללים חוסר אמפתיה, אימפולסיביות, הפרת נורמות חברתיות והתנהגות תוקפנית. האבחון נעשה בהתאם ל-DSM של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, וב-ICD היא מופיעה בשם "הפרעת אישיות דיסוציאלית". למרות שבשני הספרים מוזכרים מושגים כמו פסיכופתיה או סוציופתיה, יש חוקרים המדגישים הבדלים בין המושגים.

אנשים עם הפרעה זו לא בהכרח חשים אשמה כשהם פוגעים באחרים. הם עלולים למניפולציה, לשקר, להוניא או להשתמש באלימות כדי להשיג מטרותיהם. חוסר אחריות הוא מאפיין מרכזי: קושי לשמור על עבודה יציבה, הפרת התחייבויות כלכליות וחיים מזדמנים או עברייניים. הם נוטים לפעול במהירות וללא תכנון, מה שמסכן אותם ואת הסובבים אותם.

יש נטייה לפרש כוונות של אחרים כעוינות. הטיית ייחוס כוונות זדון היא המגמה לראות התנהגויות ניטרליות כמאיימות, וזה מקשר בין פרשנות עוינת לתגובות תוקפניות.

רבים לא סובלים תסכול ומחפשים סיפוקים מידיים. אימפולסיביות זו פוגעת ביכולת לתכנן לטווח ארוך ולשלוט ברגשות.

אמפתיה היא היכולת להבין ולהרגיש מה שאחרים מרגישים. אצל אנשים עם ASPD יש אדישות לרגשות ולסבל של אחרים, ולעיתים זלזול בקורבנות.

על פי DSM-5 נדרשים דפוסים של הפרת זכויות אחרים שמתחילים בגיל ההתבגרות ולפחות שלושה תסמינים מרכזיים (כגון הונאה, אימפולסיביות, תוקפנות, חוסר אחריות וחוסר חרטה). כדי לאבחן את ההפרעה יש להיות בן 18 לפחות, וגם להיות בעל היסטוריה של הפרעת התנהגות לפני גיל 15. קיים גם מודל חלופי ב-DSM-5 שמתמקד בתכונות אישיות יציבות (כמו אגוצנטריות, חוסר אמפתיה ומניפולטיביות) במקום בדפוסי התנהגות בלבד.

חשוב להפריד בין התנהגות אנטי-חברתית שנלמדה מסביבת מצוקה לבין התנהגות שמקורה בהפרעת אישיות. ההיסטוריה של האדם וסביבת גידולו נשקלות באבחון.

תחלואה נפשית נוספת נפוצה מאוד. שימוש לרעה בחומרים שכיח במיוחד; מחקרים דיווחו על אחוזים גבוהים של התמכרות בקרב מאובחנים. גם הפרעות חרדה ודיכאון מצויות לעיתים קרובות בצידה של ASPD.

קיים קשר חזק בין שימוש לרעה בחומרים לבין אלימות והתנהגות עבריינית. חלק גדול מהאנשים עם ASPD עומד גם בקריטריוני הפרעת שימוש בחומר.

יש קורלציה בין הפרעת חרדה ל-ASPD, ולעיתים חרדה יכולה להיות גם גורם או תוצאה של ההתנהגויות האנטי-חברתיות.

התנהגות אנטי-חברתית וקיום עבריינות נפוצים. אצל רבים המניעים הם דחפים שמחפשים פורקן מיידי, יחד עם היעדר חרטה.

ASPD מהווה גורם סיכון לרצידיביזם (שיעור חזרה לעבירות). מחקרים מראים שיעורי חזרה גבוהים אצל עבריינים עם תכונות אנטיסוציאליות.

ניתן להבחין בין אלימות פרו-אקטיבית (מחשבתית ומכוונת מטרה) ואלימות תגובתית (אימפולסיבית כתגובה לפרובוקציה). האלימות אצל רבים עם ASPD היא תגובתית, קשורה לחוסר סבלנות לתסכול ולעיתים לעיוותי פרשנות של כוונות אחרים.

לפי DSM-5 השכיחות באוכלוסייה הכללית מוערכת בכ-3% בקרב גברים וכ-1% בקרב נשים. השכיחות גבוהה מאוד במסגרות פורנזיות ובבתי סוהר, שם דווחו שיעורים גבוהים במיוחד. ההפרעה נפוצה יותר באזורים עירוניים עניים ובקרב אנשים חסרי בית.

ההפרעה נובעת מאינטראקציה בין גורמים גנטיים וביולוגיים לבין גורמים סביבתיים. תורשתיות מוערכת בכ-40, 50%. גורמי סיכון סביבתיים כוללים התעללות בילדות, הורות מחמירה או בלתי עקבית, חשיפה מתמשכת לתקשורת אלימה ולעתים תנאי עוני ומצוקה.

יש להבדיל בין התנהגות הנובעת משימוש בסמים, מהפרעות פסיכוטיות או דו-קוטביות, ומהפרעות אישיות אחרות כמו נרקיסיזם. אבחון ASPD דורש שהתסמינים יתחילו לפני גיל 15 וימשיכו בבגרות.

קיים חפיפה חלקית בין ASPD לפסיכופתיה, אך פסיכופתיה מדגישה יותר רכיבים רגשיים ובין-אישיים (כמו חוסר פחד, מה שמכונה נועזות). לא כל מי שמאובחן עם ASPD הוא פסיכופתי.

טיפול נדיר וקשה כי רבים לא מבקשים עזרה. טיפול נפשי, בעיקר גישות קוגניטיביות-התנהגותיות, עשוי להפחית התנהגויות מסוכנות. יש ראיות גם לטיפולים מבוססי סכמה וטיפול מבוסס מנטליזציה במצבי תחלואה משולבת. תרופות אינן מרפאות את ההפרעה, אך מסוימות יכולות להקל על סימפטומים כמו אגרסיביות או דיכאון. תוכניות טיפול פורנזיות מובנות, קהילות טיפוליות ושיקום יכולים להפחית את שיעור ההכלאה החוזרת ולשפר תפקוד.

במדינות מסוימות, אנשים המאובחנים עם הפרעה ומקבלים אחוזי נכות עשויים להיות זכאים לשירותי שיקום ותמיכה בתעסוקה ובבריאות.

הפרעת אישיות אנטיסוציאלית (ASPD) היא מצב שבו אדם נוטה להפר כללים ולפגוע באחרים בלי לחוש הרבה אשמה. אמפתיה, כלומר היכולת להבין ולהרגיש מה שאחרים מרגישים, לקויה אצלם. אימפולסיביות פירושה לעשות דברים מהר בלי לחשוב על התוצאות.

אנשים כאלה יכולים לשקר הרבה, להונות, לגנוב או להשתמש בכוח. הם לא תמיד שומרים על עבודה או על הבטחות. חלקם מתנהגים באלימות כשכועסים.

הם עלולים לחשוב שאחרים רוצים לפגוע בהם גם כשאין לכך סימן. זה גורם להם להתגונן ולהיות עוינים.

קשה להם לחכות. הם רוצים סיפוקים מידיים ולא מחכים לתוצאות בעתיד.

קשה להם לראות את הכאב של אחרים. הם עלולים לצחוק או לזלזל בקורבנות.

ההפרעה מאובחנת רק לאחר גיל 18. כדי לאבחן אותה צריך ראיות להתנהגויות בעיות כבר לפני גיל 15.

רבים עם הפרעה זו גם עושים שימוש לרעה בסמים או אלכוהול. בעיות נוספות יכולות להיות חרדה או דיכאון. שימוש בסמים מקשה על החיים ולעיתים מקרב לעבירות.

חלק מהאנשים מצויים בעימותים עם החוק. לעתים האלימות היא תגובתית, הם תוקפים כשמרגישים מאוימים או מושסים.

ההפרעה נפוצה יותר בקרב גברים מאשר נשים, והיא נפוצה מאוד בבתי סוהר ובקהילות שיש בהן עוני.

הגורמים הם שילוב של גנים וסביבה. חוויות קשות בילדות, כמו אלימות במשפחה או הורות קשה, מגבירות את הסיכון. גם צפייה מרובה בתוכניות אלימות בילדות נחשבת לגורם סיכון במחקרים.

חשוב לבדוק שאי־ההתנהגות אינה נובעת מסמים או ממחלה אחרת כמו סכיזופרניה.

טיפול נפשי (פסיכותרפיה) יכול לעזור, אך קשה כי רבים לא רוצים להשתנות. תרופות יכולות להקל על תסמינים כמו כעס או דיכאון. בסביבה טיפולית מסודרת, חלק מהאנשים מצליחים להקטין את הסיכוי לחזור לעבירות.

זיהוי מוקדם, תמיכה של משפחה וסביבה טיפולית מקצועית יכולים לשפר את הסיכויים להתנהגות יותר בטוחה ואחראית.