הצבא היפני הקיסרי

הצבא היפני הקיסרי (ביפנית: 大日本帝国陸軍, רומאג'י: Dai-Nippon Teikoku Rikugun) היה כוח היבשה של האימפריה היפנית משנת 1871 עד 1945.

הצבא נוצר אחרי רסטורציית מייג'י, כשהממשלה החדשה רצתה צבא נאמן למדינה ולקיסר. ב-1871 בוטלה שיטת ההאן (חלוקת הארץ לשטחים של שליטים מקומיים). ב-1873 הוטל גיוס חובה, כל גבר בן 17, 40 נדרש לשרת שלוש שנים, ואז במילואים. זכויות נשק הורחבו לכל האוכלוסייה, במקום שהן יישארו בידי הסמוראים בלבד.

בהקמתו קיבל הצבא ייעוץ מצרפת, ובשנות ה-80 של המאה ה-19 התבסס על המודל הפרוסי. המטה הכללי הוקם ב-1878, וקיבל סמכויות תכנון ואסטרטגיה.

ב-1874 שלחה יפן משלחת צבאית לעונשין לטאיוואן, אחרי תקרית שבה נהרגו ימאים יפנים. זו הייתה הפעולה הראשונה של הצבא מחוץ לגבולות יפן.

הממשלה החדשה דיכאה את מרד הסמוראים בסצומה, והצבא השתמש בכלי נשק וטקטיקות מערביות כדי לנצח. ב-1882 פרסם הקיסר נוסחתי נאמנות שקבע פקודות כפקודות הקיסר.

הצבא התבלט כמודרני ומיומן באסיה בסוף המאה ה-19.
במלחמת סין, יפן הראשונה (המאבק על קוריאה) ניצח הצבא היפני את צבא צ'ינג וכבש מעמד אזורי חשוב.
במהלך מרד הבוקסרים ב-1900 שלח צבא רב-לאומי כוח, והכוח היפני היה גדול במיוחד, כ-20,840 חיילים.
במלחמת רוסיה, יפן (1904) ניצחו היפנים קרבות ימיים ויבשתיים, כולל תבוסת הצי הרוסי בצושימה. זה חיזק את מעמדה של יפן כמעצמה.

במלחמת העולם הראשונה לחמה יפן לצד מדינות ההסכמה. היא שמרה על נתיבי שיט ותפסה מושבות גרמניות בשאנדונג ובצ'ינגדאו.
לאחר המלחמה שלחה יפן כוחות לסיביר (1918, 1922). יפן שלחה בסופו של דבר כ-70,000 חיילים ושאפה להשפיע במנצ'וריה ובסיביר. לבסוף נסוגה בעקבות לחצים מדיניים וכלכליים.

הצבא התרחב בשנות ה-20, 30 והיה עצמאי מאוד מהממשלה האזרחית. שמו שונה ל"הצבא הקיסרי" אחרי 1928. ב-1931 תקרית מוקדן הובילה לפלישה למנצ'וריה, ובהמשך לפרוץ מלחמת סין, יפן השנייה ב-1937. עד 1938 גדל הצבא ל-34 דיוויזיות.

בכניסה למלחמה ב-1941 מנה הצבא 51 דיוויזיות. יחידות נשלחו לסין, לאיי דרום־מזרח אסיה ולאוקיינוס השקט. משנת 1943 החל מחסור חמור באספקה, בעיקר מזון, תרופות ותחמושת, בגלל פעילות צוללות בעלות הברית. המחסור פגע גם בכוחות האוויר.
כ-2/3 מכל חללי הצבא במלחמה מתו ממחלות או מרעב.

במהלך מלחמותיה צבר הצבא מוניטין של פנאטיות, מחויבות קיצונית, והתנהגויות אלימות כלפי שבויים ואזרחים. טבח ננקינג היא דוגמה מרכזית. לאחר כניעת יפן ב-1945 נשפטו אלפי אנשי צבא בבית הדין הצבאי למזרח הרחוק; כ-5,700 הועמדו לדין.

המטה הכללי הקיסרי נוסד רשמית והשתתף בהחלטות מבצעיות. הקיסר הירוהיטו היה מעורב, וקיבל עדכונים, שאל שאלות והורה שינויים בפעילות.
מועצה קיסרית אישרה החלטות חשובות, כולל סיום המלחמה וההכרזת כניעה.

בחוקה החדשה הוכנס סעיף 9, שאוסר על יפן לנהל מלחמה ולהשתמש בכוח. ב-1947 נוסד כוח ביטחון ציבורי, וב-1954 התפתח לכוחות ההגנה העצמית. הם קטנים ומטרתם הגנתית בלבד.

כמה חיילים המשיכו להילחם באיים מבודדים עד שנות ה-70. האחרון נכנע ב-1974.

הלאומנות היפנית דגלה ברעיון "מדינה עשירה, צבא חזק". קוד הבושידו (קוד הערכים של הסמוראים) הותאם לצבא, והודגשה הנאמנות לקיסר. כניעה נחשבה בושה.

במהלך שנות הפעילות של הצבא נהרגו, נפצעו או נעדרו מיליוני חיילים. מקדש יסוקוני בטוקיו משמש זיכרון לחללים.

הצבא היפני הקיסרי פעל ביפן מ-1871 עד 1945. הוא היה כוח היבשה של המדינה.

הצבא נוצר אחרי רפורמות מייג'י. הקיסר (ראש המדינה) רצה צבא חזק. ב-1873 הוחל גיוס חובה (חובה לכל גבר לשרת בצבא) לגברים בגיל 17, 40.

בהתחלה עזרו ליועצים מצרפת. אחר כך למדו מהצבא הפרוסי (מודל צבאי גרמני).

ב-1874 שלחה יפן משלחת לטאיוואן (אי) אחרי תאונה של ימאים. הצבא גם דיכא מרד סמוראים.

במלחמות מול סין וברוסיה בתחילת המאה ה-20 ניצחה יפן והחזירה תשומת לב עולמית. היא גם לחמה לצד המדינות הגדולות במלחמת העולם הראשונה.

הצבא גדל והשפיע על הממשלה. ב-1931 פלש למנצ'וריה (אזור בסין). ב-1941 לחם במלחמת העולם השנייה. משנת 1943 נוצר מחסור חמור באוכל ובתרופות.

במהלך הלחימה היו מקרים של אלימות קשה כלפי אזרחים ושבויי מלחמה. אחרי המלחמה נשפטו אנשים בבית דין על פשעי מלחמה.

בשנת 1947 נכתבה בחוקה החדשה חובה שלא להילחם (סעיף 9). ב-1954 נבנו כוחות ההגנה העצמית (כוחות ששומרים על המדינה).
כמה חיילים לא ידעו שהמלחמה נגמרה ונכנעו רק ב-1974.

מקדש יסוקוני בטוקיו זוכר את החללים של יפן.