"השערות מבטלות" הן כשל חשיבה מעגלי ורטרודוקטיבי (רטרודוקטיבי, היסק לאחור שמנסה למצוא הסבר להתאמה שמתקיימת). במבנה הזה מגנים על השערה ראשונית על־ידי הצעת השערה שנייה. ההשערה השנייה מסבירה מדוע הניבויים של ההשערה הראשונה לא התקיימו. כך היא מחלישה או מבטלת את מה שהושפע קודם.
הדוגמה הנפוצה ביותר נמצאת בתאוריות קשר. בתאוריות כאלה מוצע הסבר ראשוני בלי ראיות ברורות. ואז מציעים הסבר שני: הראיות הוסתרו או זויפו כדי להסתיר את האמת. ייתכן שמישהו אכן טשטש עקבות. אבל דרושות ממצאים ברורים לכך, ולא רק חשדות או צירופי מקרים.
בתחומי הכלכלה והחברה רואים את אותו מבנה כשתאוריה חלשה מתקנת את עצמה על־ידי הכנסת טענה נוספת לא־נתמכת. דגם טיפוסי הוא: א' עשו רע לב', והעדויות הוסוו על־ידי א' ובני בריתו.
בשימוש כך, ובסיוע אנקדוטות (עדויות קטנות לא מדעיות), אפשר כמעט להגן על כל השערה, ואפילו על ההיפוכה. דוגמה מקובלת: נטען שבעלי הון השתלטו על ממשלות, ולא רואים ראיות כי הם טשטשו אותן דרך תעמולה. דוגמה אחרת: נטען שעיוותי נתונים בכלכלה נגרמו מזיופים נרחבים של כלכלנים בעד בעלי אינטרס.
חשוב לזכור: הוכחות נסיבתיות (הן ראיות שאינן ישירות) יכולות להישען על השערות מבטלות. עם זאת, נהוג להרשיע אדם רק כשהסבירות שהוא חף נמוכה מאוד. זה מדגיש את הצורך בראיות חזקות לפני שמקבלים טענות שמבטלות ראיות.
השערה היא רעיון שמנסה להסביר משהו. כשל זה קורא כשמישהו מגן על רעיון בעזרת עוד רעיון.
למשל, אם טוענים שמישהו לקח משהו, ואין ראיות, אפשר להגיד שהראיות הוסתרו. זו השערה שמבטלת את המחסור בראיות.
תאוריות קשר (זה רעיון שמטיל ספק גדול וחשוב על מעשים של אחרים) משתמשות בזה הרבה. לפעמים זה נכון שאנשים טשטשו ראיות. לפעמים לא. צריך ראיות ברורות, לא רק חשדות.
זה מסוכן כי אפשר לומר כל דבר ולתת לכך תירוץ חדש. לכן חשוב לבקש עדויות חזקות לפני שמקבלים טענה כזו.
בבתי משפט מאשימים רק כשיש מעט מאוד ספק. כלומר, צריך הוכחות טובות מאוד.
תגובות גולשים