התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית

התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית אושר ב-8 באפריל 1913. הוא שינה את אופן בחירת הסנאטורים. קודם לכן סנאטורים (נציגים של המדינות בסנאט, אחד מבתי הקונגרס) מונו על ידי בתי המחוקקים של המדינות (הפרלמנטים של כל מדינה). אחרי התיקון הסנאטורים נבחרים בבחירות ישירות על ידי אזרחי המדינה.




החלק המרכזי קובע בחירה ישירה של סנאטורים על-ידי תושבי המדינה בעלי זכות בחירה. התיקון גם פתר בעיה של מקומות פנויים: רשות המחוקקת של כל מדינה יכלה להסמיך את הרשות המבצעת (למשל המושל) למנות סנאטור זמני עד לבחירות משנה שימלאו את המקום.


החוקה המקורית קבעה מינוי סנאטורים על-ידי בתי המחוקקים משתי סיבות עיקריות: לתת למדינות השפעה ולגרום לסנאטורים לייצג את טובת המדינה והאומה כולה. עם זאת, משנות ה-1800 הופיעו בעיות משמעותיות. מחלוקות בתוך בתי המחוקקים גרמו לעיכובים ארוכים במינוי סנאטורים. לדוגמה, באינדיאנה היה חסר סנאטור במשך שנתיים, ובדלאוור לא הצליחו להסכים במשך ארבע שנים.

המצב החמיר אחרי מלחמת האזרחים. ניסיון הקונגרס להסדיר את הבחירות ב-1866 לא פתר את הבעיה. בין 1891 ל-1905 אירעו 45 מקרי תיקו במדינות שונות, והתקבלו תלונות על שוחד ואיומים: בין 1866 ל-1906 הובאו בפני הסנאט תשעה מקרים כאלה. הצורך בשינוי הפך לגלוי.


מדי שנה בין 1893 ל-1902 הועלו הצעות בבית הנבחרים לבחירה ישירה, אך הסנאט סירב. המדינות התחילו לפעול בעצמן: אורגון ניסתה שיטות חדשות וב-1907 קבעה בחירה ישירה. במהירות הצטרפו מדינות נוספות, וב-1912 כבר 29 מדינות יישמו בחירה ישירה.

בשנת 1911 הציע הסנאטור ג'וזף בריסטו ממדינת קנזס את נוסח התיקון. הסנאט אימץ אותו ברוב של שני-שלישים, ובקיץ 1912 אישר גם בית הנבחרים. אישורה של מדינת קונטיקט נתן את שלושת הרבעים הנדרשים, והתיקון נכנס לתוקפו. כבר בשנה שלאחר מכן בוצעו בחירות לפי הכללים החדשים.


יש מבקרים שטוענים שהתיקון העביר כוח גדול מדי לאינטרסים בוושינגטון. הסנאטור זל מילר הציע ב-2004 תיקון נגדו, אך הוא לא התקבל. מבקרים אחרים, כולל ליברטריאנים, טוענים שהתיקון פגע באיזון בין השלטון הפדרלי למדינות. קיימת גם קבוצת פעילים קטנה מיוטה בשם "Friends For America" שמנסה לקדם שינוי נגד התיקון.

התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית אושר ב-1913. הוא שינה מי בוחר סנאטור. סנאטור הוא נציג של המדינה בסנאט, אחד משני בתי הקונגרס.




לפני התיקון בתי המחוקקים של המדינות (הקבוצות שעושות חוקים במדינה) בחרו סנאטורים. אחרי התיקון כל תושב שיש לו זכות בחירה בוחר ישירות סנאטור בבחירות.

אם יש מקום פנוי, בית המחוקקים יכול לאפשר למושל למנות סנאטור זמני. המינוי יהיה עד לבחירות מיוחדות שימלאו את המקום.


השיטה הישנה גרמה לבעיות. לעיתים בתי המחוקקים רבו ולא הצליחו להחליט מי יהיה סנאטור. לדוגמה, דלאוור לא שלחה סנאטור במשך ארבע שנים. היו גם מקרים של שחיתות והאשמות בשוחד. המדינות התחילו לשנות את החוק בעצמן.


אורגון ניסתה ראשונה בחירה ישירה ב-1907. עד 1912 כבר 29 מדינות עשו כך. ב-1911 הגיש ג'וזף בריסטו הצעה לתיקון. בסוף הרוב הדרוש במדינות אישר אותה והיא הפכה לתיקון ה-17.


יש אנשים הטוענים שהתיקון נותן יותר כוח לאינטרסים בוושינגטון. יש קבוצות קטנות שמנסות לשנות זאת.