ההתנגדות היהודית בשואה הייתה מכלול הפעולות שהובילו יהודים נגד הנאצים, משתפי הפעולה ועושי דברם. המטרה הייתה לעכב או למנוע את השמדתם, או לשמור על צלם האדם בתוך הגטאות, במחנות הריכוז והעבודה ובמחנות ההשמדה. ההתנגדות קיבלה צורות רבות, מהתנגדות אישית ובלתי אלימה ועד למרד מזויין וקבוצתי.
ניתן להבחין בין שתי גישות עיקריות: התנגדות הגנתית והתנגדות התקפית. ההגנה כוונה לשמירה על חיים וכבוד, בעוד שההתקפה כוונה לפגוע במנגנון ההשמדה ולהתקיף את הגרמנים.
התנגדות בלתי אלימה בגטאות ובמחנות כללה הברחות של אנשים ומזון, ארגון מסתור בבונקרים ובמקומות חבויים, זיוף תעודות, אי-מילוי פקודות ועזרה דיפלומטית להשגת סיוע חיצוני. גם ניסיונות להעניק ידיעות על הרדיפה לעולם החיצון ולהשיג דרכונים מזויפים היו חלק ממנה. מעשים אלה סייעו לאנשים לברוח או להיעלם לזמן מה, ולשמור על שאריות חיי תרבות וקהילה.
זו כללה חבלה במנגנוני ההשמדה, לחימה בגטאות ובמחנות ובפעולות פרטיזניות. השיא שלה היה המרד המזוין של לוחמי הגטאות.
פעילי מחתרת ויהודים סיכנו את חייהם כדי לאסוף מידע על הרציחות ולהעבירו למדינות אחרות. חלק מהדיווחים, אם כי לא תמיד נתקבלו ברצינות, עזרו להבין את חומרת המצב ולהניע ניסיונות הצלה.
ב-1942 הוחלט על חיסול גטו לובלין במסגרת מבצע ריינהרד. עשרות אלפי תושבים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ והומתו שם. כמה נמלטו והגיעו לגטו וורשה כדי להזהיר על המתרחש, אך חלק מהמנהיגים לא קיבלו את הדיווחים ברצינות.
יאן קרסקי, לוחם מחתרת פולני, התגנב לגטו וורשה ולקח עדויות על מה שקורה שם. החומרים הועברו על ידי הדיפלומט אדוארד רצ'ינסקי כמזכר (מסמך רשמי) במטרה להתריע בפני מדינות בעלות הברית. פגישות עם מנהיגים בממלכה המאוחדת ובארצות הברית לא הניבו תוצאות ממשיות ברוב המקרים.
בשנת 1944 נמלטו רודולף ורבה ואלפרד וצלר מאושוויץ והעבירו דו"ח מפורט על אירועי ההשמדה. הדו"ח הופץ במערב ועזר להביא לשינויים מדיניים, בין היתר לעצירת המשלוחים מהונגריה לאושוויץ.
אסירי זונדרקומנדו (יחידות אסירים שנכפו על ידי הנאצים לעבודות בתוך מחנות ההשמדה) צילמו תמונות סודיות שהתעכבו כהוכחה מצולמת לפעולות ההשמדה.
הנסיבות שהקיפו את היהודים הקשו מאד על ארגון מרידות: חוסר נשק, בידוד הגטאות והמחנות, וכמובן העונש הקולקטיבי שננקט על ידי הנאצים בשעת מרד. בנוסף לכך היו אמונות ונטיות הישרדות שונות בקרב הקהילות, שנבעו גם מהיסטוריה של החיים בגולה. רבים העדיפו לנסות להציל כמה שיותר אנשים במקום לסכן הכל במרד שלא נועד להציל את הרוב.
היסטוריונים שונים ציינו גם את היסוד של אחריות קולקטיבית כלפי משפחה, ואת העובדה שרוב המורדים היו צעירים ותנועות נוער.
מחתרות, ארגונים סודיים ולוחמיים, קראו להתקוממות. היודנראטים (מועצות יהודיות שחיו תחת הכיבוש) נטו לעיתים לקרוא לשיתוף פעולה חלקי כדי לנסות להציל חלק מהקהילה. על רקע זה נוצרו קונפליקטים קשים על מטרת ההתנהגות: האם מדובר בפשע מקומי או בהשמדה מתוכננת ורחבה?
תנועות הנוער והמחתרות זיהו מוקדם את הסכנה של השמדה שיטתית. לעומתן, חלק מהקהילות והיודנראטים לא האמינו בתחילה שמדובר בחיסול כולל, וכך נמנעו מרידות רחבות לפני 1942.
שאלת המוסר והמעשה עמדה בקדמת הוויכוח: האם לנסות להציל חלק מהאנשים באמצעות שיתוף פעולה, או להילחם עד הסוף? המחתרות ראו בשיתוף פעולה בוגדנות. רוב הקהילות נשאו ספקות בגלל הסיכון לענפי המשפחה וההשלכות הקולקטיביות שדבר כזה יגרום.
ברוב הגטאות היו יודנראטים שהתנגדו למרד ופעלו לעצירתו. עם זאת, יש תיעוד על יודנראטים שתמכו או אף הצטרפו למרד. העמדות השתנו לפי האקציות (גירושים המוניים) וההבנה שהשמדה היא תהליך סופי.
ברגע שהגרמנים נכנסו לביצוע אקציות בגטאות, פרצו מרידות רבות. מרד גטו ורשה היה הגדול והידוע ביותר. בשלביו השונים לחמו לוחמים מתוך בתים, מרתפים ובונקרים. לחימה זו האריכה את ההתנגדות, אך מעטים הצליחו להימלט בחיים.
גם במחנות פרצו מרידות, בעיקר בסוף, כשנודע שהכל מיועד לחיסול. במרד סוביבור נרצחו סוהרים, הושבתו תשתיות וברחו מאות אסירים. חלקם נתפסו ונרצחו; אחרים שרדו ביער. ניסיון בריחה בטרבלינקה ובאושוויץ הצליח רק בחלקו.
רוב היהודים העדיפו, במסגרת האפשר, לנסות לשמור על חיי משפחה וקהילה. מרידות מזוינות והברחות הצילו יחסית מעטים, אבל ערכן הסמלי גדול. ביום־יום נערכו פעולות בלתי מזוינות חשובות: הברחות אוכל, מסתור וזיופים, ותיאטרון וקיום תרבות שימרו את צלמם של האנשים.
עם הקמת מדינת ישראל ובשנים שאחריה, נדרש זמן לחברה להעריך את מרכיבי הגבורה השונים בשואה. כיום מוערכים גם המורדים המזוהים וגם אלה שפעלו בדרכים בלתי מזוינות.
(רשימת שמות ופרטים הוסרו מדף זה כדי להתמקד בעקרונות ובאירועים המרכזיים.)
היהודים ניסו להילחם ולשרוד בזמן השואה. חלק נלחמו בנשק. חלק עזרו באוכל, מסתור ותעודות מזויפות.
התנגדות הגנתית הייתה לשמור על חיים. התנגדות התקפית הייתה לפגוע בשומרים ולקבוע מרד.
אנשים מסרו לעולם מה קורה. זה עזר לחלק מהמנהיגים להבין שיש סכנה גדולה.
גטו לובלין חוסל ב-1942. רבים גורשו למחנות והומתו.
יאן קרסקי, שליח פולני, נכנס לגטו וורשה ולקח עדויות. אדוארד רצ'ינסקי שלח מסמך לממשלות.
דו"ח ורבה-וצלר הגיע מאושוויץ והראה לעולם את מה שקורה.
מרד גטו ורשה היה המרד הגדול ביותר. הלוחמים לחמו מבתים ובמחתרות. היו גם מרידות במחנות, כמו בסוביבור וטרבלינקה.
רבים קיוו לשרוד. היו חסר נשק ותמיכה. גם היו פגיעות שקרו לכל הקהילה אם מיעוט מרד.
כמה ברחו והצילו עצמם. רבים לא שרדו. אבל המאבק והפעולות השקטות זוכרים עד היום כאומץ.
(הרשימה של ראשי הלוחמים הושארה מחוץ לטקסט הזה.)
תגובות גולשים