התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח (Civil Rights Movement) נאבקה בעיקר באמצעים לא אלימים כדי להשיג שוויון זכויות ולהפסיק הפרדה ואפליה חוקית נגד אפרו-אמריקאים בארצות הברית. המאבק המרכזי התרחש בין 1955 ל־1968, בעיקר בדרום המדינה.
החוקה האמריקאית מדברת על חירות ושוויון, אך היישום היה בעייתי. דעות קדומות, אינטרסים כלכליים ושמרנות דתית קיצרו את הדרך לשוויון.
אפרו-אמריקאים הגיעו כעבדים מה־1610. השחרור הסופי הוכרז בתיקון ה־13 ב־1865. לפני השחרור לא ניתן היה לדבר על זכויות אזרח במובן המודרני.
אחרי השחרור נשארו חוקי הפרדה (Jim Crow) שהפרידו מתקנים ציבוריים ובתי ספר. אפליה התבטאה גם בתעסוקה, דיור ובחינוך. אלימות כמו לינץ' (הוצאה להורג שבדרך כלל נעשתה מחוץ לחוק) ורדיפות חיזקו את הפחד וההדרה.
בשנות ה־30 הועמדו תשעה נערים שחורים במשפט שזעזע את המערכת המשפטית בדרום. הסיפור חשף אפליה בזכות למשפט הוגן ובעדויות, והדגיש את המתח בין תומכי זכויות האדם בצפון לבין הגזענות בדרום.
ב־1896 בית המשפט אישר את מדיניות "נפרד אבל שווה". ב־1954 בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך הוכרזה הפרדה בבתי ספר כמפלה מטבעה. פסק הדין הזה שינה את המאבק לזכויות האזרח והוביל למאבקים ומקרים כמו משבר ליטל רוק.
המאורעות והקמפיינים הבולטים כללו את רצח אמט טיל (1955), חרם האוטובוסים של מונטגומרי (1955, 56), מחאות ישיבה (sit‑ins) ב־1960, נסיעות החופש (1961), מערכת ברמינגהאם (1963), המצעד לוושינגטון (1963) וצעדות מסלמה למונטגומרי (1965).
אמט טיל, נער שחור בן 14, נרצח באכזריות במיסיסיפי. אמו פתחה את ארון המתים והציגה את הזוועה לציבור. המקרה עורר זעם והגביר את המחויבות לפעולה בקרב קהילות שחורות ברחבי ארצות הברית.
רוזה פארקס סירבה לוותר על מקומה לאדם לבן באוטובוס. מעצרה הוביל לחרם ארוך על חברת האוטובוסים בעיר, שהיה מחאה כלכלית שמצאה את כוחו בהתגייסות הקהילה השחורה.
ניסיונות לאכוף את בראון הובילו להתנגשות בין המדינה הפדרלית למדינות הדרום. תשעת התלמידים שנרשמו לליטל רוק קיבלו הגנה פדרלית לאחר שהתערב הנשיא אייזנהאואר.
התנועה השתמשה באי־אלימות (שיטת מחאה שמסרבת להשתמש באלימות) כדי לחשוף את העוול. אימונים כללו טכניקות להתמודדות עם חרמות, שירי מחאה ושמירה על משמעת במפגנים. הגישה הושפעה מתורתו של מהטמה גנדי.
סטודנטים שחורים ישבו בדלפקים מסעדות שסירבו לשרתם. המחאות התרחבו במהירות ויצרו מודל מחאה לא אלימה שנמצא במקומות רבים בדרום.
פעילים שחורים ולבנים נסעו בקווי אוטובוס בין‑מדינתיים כדי למחות כנגד הפרדה בתחנות ובשירותים. הנוסעים הוכו, גוררו ונעצו, ובמקרים אף הותקפו באש. הלחץ הוביל להנחיות פדרליות לאיסור הפרדה בתחבורה בין‑מדינתית.
מאמצי רישום בוחרים בדרום נתקלו בדיכוי אלים, מבחנים מכשילים וסירוב רישום. ארגונים כמו SNCC ו‑COFO ארגנו רישום ולימדו אזרחים איך להצביע. מאמצים אלה סייעו להעביר את חוק זכות ההצבעה ב־1965.
ג'יימס מרדית' נלחם ונרשם לאוניברסיטת מיסיסיפי שלבנים בלבד. ההתנגדות הממשלתית והמהומות הובילו להתערבות פדרלית ולנשלמות בחיים האקדמיים.
ברמינגהאם הייתה מוקד הפגנות קשות. שימוש במשטרה ובכוח נגד ילדים ומשתתפים משך תשומת לב לאומית. המאבק סייע לקדם חקיקה פדרלית.
בשנת 1963 גל מחאות והעימותים הוביל את הנשיא קנדי לקרוא לחקיקה חדשה לנושא זכויות האזרח.
ב־28 באוגוסט 1963 התכנסו כ־200, 300 אלף מפגינים בוושינגטון. מרטין לותר קינג נשא את נאום "יש לי חלום" והאיר את הנושא בתודעה הציבורית.
מלקולם אקס ייצג קו תקיף יותר, דגל לאומיות שחורה וביקש פתרונות אקטיביים לשוויון. בהמשך שינה חלק מעמדותיו ועשה מהלך לשיתוף פעולה רחב יותר.
פעילים רבים, לבנים ושחורים, הגיעו למיסיסיפי כדי לרשום מצביעים וללמד בבתי ספר לחירות. כמה פעילים נרצחו, והאירועים האלו תרמו לחקיקה פדרלית.
חוק זכויות האזרח (1964) אסר הפליה בגזע, דת, צבע, מין ומוצא במקומות ציבוריים ובעבודה. חוק זכות ההצבעה (1965) ביטל מבחנים ולחץ על רישום מצביעים. חוק הדיור ההוגן (1968) אסר הפליה בדיור.
המהומות בשכונות ערים גדולות בשנות ה־60 החיזקו דרישות לשינוי חברתי וכלכלי. לפי תקופה זו נשחקו גבולות בין מחאה לא אלימה לדרישות נוקשות יותר, כגון "כוח שחור".
בהמשך לפעילותו למען עובדים עניים, מרטין לותר קינג נרצח באפריל 1968. רצח זה עורר גל מהומות, אבל גם חיזק את הלחץ לחקיקה ותמיכה בזכויות.
מרטין לותר קינג היה המנהיג הבולט וזכה בפרס נובל לשלום ב־1964. לצד קינג פעלו מנהיגים נוספים, כולל מלקולם אקס וארגונים כמו NAACP, SNCC, ו‑SCLC.
התנועה כללה מגוון קבוצות, אסטרטגיות ואתגרים. היא גרמה לשינויים חוקתיים, פוליטיים וחברתיים גדולים בארצות הברית, אך גם חשפה קרעים בחברה ובדרכי פעולה.
התנועה נאבקה כדי שאפרו-אמריקאים יקבלו זכויות שוות. המאבק היה בעיקר ללא אלימות.
לפני כן רבים שחורים היו עבדים. ב־1865 העבדות הוצגה כהיסטוריה רשמית נגמרת.
אחרי השחרור היו חוקים שהפרידו בין שחורים ולבנים. הפרדה (הפרדה בין קבוצות) פגעה בלימודים, בעבודה ובמגורים.
- רצח אמט טיל (1955): נער שחור נרצח. אמו הראתה את גופת בנה כדי שאנשים יבינו את האכזריות.
- רוזה פארקס וחרם האוטובוסים (1955): רוזה לא קמה ממקומה באוטובוס. הקהילה החרימה את חברת האוטובוסים עד שניצחו.
- בראון נגד מועצת החינוך (1954): בית המשפט אמר שלבתי ספר מופרדים יש נזק. הוא ביטל את ההפרדה בבתי ספר.
מחאות ישיבה: סטודנטים ישבו בדלפקים כדי להראות אי־צדק. נסיעות החופש: קבוצות נסעו באוטובוסים כדי לשבור הפרדה בתחנות.
חוק זכויות האזרח (1964) אסר על אפליה במקומות ציבוריים ובעבודה. חוק זכות ההצבעה (1965) עזר לשחורים להירשם להצביע.
מרטין לותר קינג: מנהיג שאהב מחאה לא אלימה. הוא נשא את הנאום "יש לי חלום" בוושינגטון.
מלקולם אקס: דיבר חזק נגד העוול. הוא דרש זכויות וייצג קול שונה בתנועה.
התנועה עזרה לשנות חוקים חשובים. יותר שחורים יכלו עכשיו ללמוד, לעבוד ולהצביע.
תגובות גולשים