התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית התרחשה בעיקר במחצית השנייה של המאה ה‑18 ועד תחילת המאה ה‑19.
מקובל לציין כתחום־זמן גס את השנים 1750, 1820, אם כי יש מי שמרחיבים את תחילתה אל תוך שנות ה‑1730.
היא באה אחרי תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מלחינים מרכזיים היו היידן, מוצרט ובטהובן.
המאה ה‑18 לא הייתה אחידה מבחינת סגנון. בתחילתה שלטה עוד מלאכות הבארוק; מאוחר יותר קמה הקלאסיקה.
המעבר לא היה חד וקיבל שמות שונים, אבל התוצאה היתה שינוי במבנה המוזיקלי.
פוליפוניה, כלומר מרקם שבו כמה מנגינות עצמאיות רצו יחד, פינתה מקום להומופוניה, מנגינה בולטת מלווה באקורדים.
כלים השתכללו, התזמורת התגבשה והלחינים החלו לכתוב לפי חוקים ברורים יותר.
מרכזי הכוח המוזיקלי השתנו: ערי אופרה איטלקיות ולונדון ירדו בחשיבותן, בעוד מנהיים ווינה עלו.
הקלאסיציזם באמנות ובאדריכלות השפיע גם על המוזיקה.
הרעיון היה פשטות, סדר ובירור המבנה - פחות מורכבות, יותר קווים ברורים.
המעבר להומופוניה הקל על ההבנה של הטונאליות (היכולת להרגיש מפתח מוזיקלי) והדגיש את ליווי האקורדים.
שינויים פוליטיים וכלכליים השפיעו גם הם: האצולה הפכה לפטרונית חשובה של המוזיקה.
האופרה הקומית (אופרה מצחיקה) הפכה פופולרית יותר בקרב הציבור הרחב.
המוסדות השתנו, והלחין מצא את עצמו עובד עם קבוצות נגנים קטנות יותר בחצרות ובאירועים פרטיים.
משאבים מוגבלים אלה הובילו לכתיבה נגישה יותר, ובכל זאת כשנגן וירטואוזי היה זמין, נכתבו תפקידים מרשימים.
הקצב ההולך והגדל של דרישת הקהל למוזיקה חדשה אילץ גם הוא פשטות בביצועים.
הקלאסיקה שמה דגש על סימני דינמיקה (שינויים בעוצמה), כי מרקם פשוט חשף פרטים קטנים בביצוע.
מלחינים התחילו להכניס פתיחות וקטעי מעבר מעניינים, ולהשתמש במארש ובמינואט כהקשרים טיפוסיים.
בניגוד לבארוק, לא נהגו להקפיד על הבעת רגש יחיד בכל פרק: חיפשו ניגוד בין חלקים, מעבר מינור־מז'ור ופונקציות הרמוניות שונות.
קטעי מעבר קיבלו חשיבות לבניית מתח והפתעה בתוך היצירה.
הקלאסיציזם לא ניסה לשבור כללים אלא לחדד ולהבהיר אותם.
הסוגות המרכזיות כוללות את צורת הסונאטה (צורה מוזיקלית שבה נעשה פיתוח של נושא), תמות ווריאציות (נושא ומשתנים שלו), המינואט והטריו, והרונדו.
הסימפוניה שימשה בעבר כאוברטורה לאופרה. בתקופה הקלאסית היא הפכה לז'אנר עצמאי לקונצרטים.
היא התארכה: מהשלושה פרקים המסורתיים נוספה פרק רביעי, והאורכסטרה התרחבה לכלי נשיפה כמו חליל, אבוב, בסון וקלרינט.
בסימפוניה היו בדרך כלל ארבעה פרקים, וכלי הנשיפה קיבלו תפקידים חשובים יותר.
בית הספר של מנהיים חיזק מודולציות (מעברים בין מפתחות) ודינמיקה דרמטית; שם הומצאו טכניקות כמו קרשנדו ודקרשנדו של הגברה והחלשה.
מוצרט הושפע ממנהיים, והיצירות הגדולות שלו והיידן נתנו לשחיקה זו צורה מושלמת.
סימפוניות מאוחרות של מוצרט, היידן ובטהובן הגיעו לשיא של הסגנון.
המעבר לקלאסיקה לא נעלם פתאום; מאפייניה השתנו בהדרגה.
בעבודותיהם של מוצרט ובמיוחד בטהובן נראו צעדים לעבר חופש הרמוני ורגשי גדול יותר.
שוברט והאחרים שילבו אלמנטים קלאסיים עם נטיות רומנטיות, לכן הם נקראים לפעמים "רומנטיים קלאסיים".
הכלים והאגודות של הקונצרטים התפתחו, והפסנתר עלה במרכז הבמה.
כך נוצרה המעבר לאט אל התקופה הרומנטית, ללא קו ברור וחסר־ספק בין שתי התקופות.
באופן כללי, התקופה הקלאסית ביססה צורות ברורות, העשירה את התזמורת, והציבה את היסודות שהרומנטיקה בנתה עליהם.
התקופה הקלאסית היתה במוזיקה במאה ה‑18 עד תחילת המאה ה‑19.
זמנים מקובלים הם בערך 1750, 1820.
זה המקום שבו כותבים יצירות ברורות ופשוטות יותר מהמוזיקה שלפניה.
בעבר הייתה פוליפוניה. פוליפוניה זה כשיש כמה מנגינות בו‑זמנית.
בקלאסיקה נהוגה הומופוניה. הומופוניה זה מנגינה עיקרית עם ליווי באקורדים.
התזמורת גדלה, והלחינים כתבו לפי כללים ברורים.
האצילים תמכו במוזיקה והזמינו הופעות בחצרות.
האופרה הקומית היתה אהובה על הקהל.
כי היו פחות נגנים זמינים, הכתיבה לעיתים היתה קלה יותר.
אבל כשנגן טוב היה קרוב, קיבלו לו תפקידים מיוחדים.
הסימפוניה הפכה לזירת קונצרטים חשובה.
היא בדרך כלל כללה ארבעה פרקים.
יותר כלים נשמעו, למשל חליל, אבוב ובסון.
מוצרט והיידן פיתחו את הסגנון הזה. בטהובן המשיך אותו והעביר אותו לכיוון חדש.
הקלאסיקה לא נעלמה מיד.
חלק מהמלחינים שילבו עוד רעיונות והרמוניות חדשות.
כך נוצרה הדרך לתקופה הרומנטית.
מוזיקה קלאסית דוגלת בסדר, בפשטות ובבהירות.
היא מקשיבה למנגינה יפה וליווי ברור.
תגובות גולשים