וידאו

וידאו (מלטינית: Video, "אני רואה"; בעברית גם חוֹזִי) הוא טכנולוגיה המשתמשת באותות אלקטרוניים לצילום, הקלטה, אחסון, שידור וצפייה ברצפי תמונות וצלילים.

טכנולוגיית הווידאו פותחה תחילה לטלוויזיה המבוססת על שפופרת קרן קתודית (CRT). ב-1951 הוקלטו לראשונה אותות ממצלמת וידאו על קלטת מגנטית. השימוש הראשון לשידור חוזר בטלוויזיה אירע ב-14 באפריל 1956, במהדורת חדשות של רשת CBS. מצלמות וידאו וטכנולוגיות הקלטה היו יקרות בתחילה (מצלמה עלתה כ-50,000$ וקלטת לשעה כ-300$), אך המחירים ירדו ובהמשך סוני החלה למכור וידאו טייפ מסחרי ב-1971.

הווידאו שימש בתחילה טלוויזיה מקצועית, ואז עבר לצרכן הביתי בפורמטים שונים. היום אפשר לצפות בווידאו בטלוויזיות, צגי מחשב, מקרנים ונגנים. ווידאו משמש גם בהנדסה, מדע, ריגול ומעקב. בעברית המדוברת "ווידאו" יכול להתייחס גם למכשיר הווידאו טייפ (VHS) שמקליט ונגן קלטות.

אשליית התנועה נוצרת על ידי הצגת רצף תמונות סטטיות במהירות. בקולנוע מציגים 24 פריימים לשנייה, בשיטת PAL מציגים 25 פריימים לשנייה, וב־NTSC כ־29.97 פריימים לשנייה. בפורמטים דיגיטליים תמונה יכולה להיות רצף של bitmaps, תמונות דחוסות (כמו JPEG) או מערכים של פריימים מלאים ושינויים ביניהם (לדוגמה MPEG-2 מתעד תמונה מלאה כל 16 פריימים).

חלק מהשיטות משתמשות בסריקה משולבת (interlacing): כל פריים מחולק לשני שדות, כשהשדה הראשון מראה קווים זוגיים והשני קווים אי-זוגיים. בטלוויזיות CRT כל שדה מוצג בנפרד, מה שיוצר ריצוד בקצב 50 הרץ ב־PAL.

לכל פריים דיגיטלי מצורפת לעיתים שורת מידע (metadata) שמכילה פרטים טכניים על הצילום. קבצי וידאו גדולים ודורשים רוחב פס רב. לדוגמה, שנייה של תמונת VGA צבעונית ב־bitmap תופסת כ־23 מגהבייט. לכן מפרידים דחיסות שונות: מצלמות גוני אפור חוסכות נפח, ולאינטרנט מקובל לזרום ברזולוציות קטנות יותר כמו 320×240.

נוספו שיטות תצוגה ותצורות קידוד רבות, וגם כלי שימוש נפוצים יותר בציבור מאז הופעת מצלמות ביתיות (camcorders) ומצלמות רשת בתחילת המאה ה־21. להעברת וידאו דיגיטלי בזמן אמת ברשת משתמשים בפרוטוקול RTP. פרוטוקול זה מקצר זמני העברה ומקבל איבוד חבילות קטן כדי לשמור על מהירות השידור.

קיימים פורמטים ותקנים אנלוגיים ודיגיטליים רבים, כולל PAL, NTSC ו־SECAM, וכן מערכות אחסון כמו BetaMax ו־VHS.

ביולי 2016 הודיעה חברת Funai Electric היפנית על סגירת קו הייצור של מכשירי הווידאו (VHS). מאחר שזו הייתה החברה האחרונה שייצרה אותם, בכך הופסק ייצור ה־VHS בעולם.

וידאו (מלטינית: Video, "אני רואה"; בעברית גם חוֹזִי) הוא דרך להקליט ולהראות תמונות נעות וצלילים.

בשנת 1951 הקליטו תמונות ממצלמת וידאו על קלטת. ב־14 באפריל 1956 שידרו בטלוויזיה הקלטה זו שוב. מצלמות וקלטות היו יקרות. ב־1971 סוני החלה למכור וידאו ביתי.

ווידאו מופיע בטלוויזיה, במקרנים ובמחשבים. משתמשים בו גם במדע ובמעקב. בעברית אומרים "ווידאו" גם על נגן קלטות VHS.

תנועה נוצרת כשמראים תמונות במהירות. בקולנוע מראים 24 תמונות בשנייה. בטלוויזיה מראים כ־25 או כ־30 תמונות בשנייה. קבצי וידאו גדולים, לכן דוחסים אותם כדי לחסוך מקום. מצלמות קטנות וזולות אפשרו לאנשים לצלם וידאו בבית. לשידור וידאו ברשת משתמשים בפרוטוקול בשם RTP. זה עוזר להעביר וידאו بسرعة גם אם חלק מהמידע נאבד.

יש תקנים ושיטות רבות, למשל PAL, NTSC, SECAM, BetaMax ו־VHS.

ביולי 2016 החברה Funai הפסיקה לייצר את מכשירי ה־VHS. מאז אין יותר ייצור מסחרי של מכשירים אלה.