ויליאם בטלר ייטס

ויליאם בטלר ייטס (13.6.1865, 28.1.1939) היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי. זכה בפרס נובל לספרות ב-1923 והיה דמות מרכזית בתחייה הספרותית של אירלנד. הוא סייע בהקמת תיאטרון אבי ונבחר לסנאט האירי בשנים ה־1922, 1928.

ייטס נולד בדבלין אך גדל בעליות וירידות בין לונדון לסלייגו. משפחתו הייתה אמנית ומסורתית, והנופים של סלייגו הפכו למוקד השראה מרכזי בשירתו. כבר בילדותו התוודע לאגדות עם איריות ולמיסטיקה, נושאים שילווהו לאורך כל יצירתו.

בנעוריו למד אמנות והחל לפרסם שירים קטנים. בהשפעת הפרה-רפאליטים והסימבוליסטים הצרפתים, פיתח סגנון רומנטי מוקדם, מלא דימויים ותשוקה לנוף ולמיתוס האירי. האוספים הראשונים שלו כוללים "נדודי או'שין ושירים אחרים" (1889) ו"בין הערביים הקלטי".

השירים המוקדמים מצטיינים במקצב לירי ובתמימות רומנטית. ייטס חיבר גם שירים ארוכים ופואמות אפיות. בתקופה הזו עבד עם אדווין אליס על מהדורה של ויליאם בלייק, שמשפיעתו ניכרה בעבודתו. השיר המפורסם "אי-האגם של איניספרי" מדגים את החיבה שלו לטבע ולדמיון.

מפגשו עם מוד גון (Maud Gonne) ב-1889 שינה את חייו. ייטס התאהב בה עד לאובססיה. גון דחתה את הצעותיו לחתונה מספר פעמים, והקשר ביניהם השפיע עמוקות על שירתו ורגשותיו.

לצד ליידי אוגוסטה גרגורי ואחרים, ייטס קידם את התחייה הספרותית והקמם את תיאטרון אבי. התיאטרון נועד להעלות מחזות איריים ולתמוך ביצירה מקומית. במסגרת זו הוקמו גם בתי ספר למשחק ולבלט והוצאת ספרים עצמית, Cuala.

ב-1909 הכיר את עזרא פאונד. פאונד השפיע על מעברו של ייטס לשפה תמציתית יותר. בעזרת פאונד למד לחדד צורה ולפשט שפה, והתוצאה ניכרת בשיריו הבוגרים.

ייטס התעניין מימי נעוריו במיסטיקה, רעיונות על רוח ונשמות, והצטרף למסדרים אזוטריים. יחד עם אשתו ג'ורג'י הייד-ליס פיתח שיטה של תקשורת רוחנית, שאותה פרסם בספר "חזון" (1925). רעיונות אלו השפיעו על השירה המאוחרת שלו והנחו חלק מסמלים חוזרים, כמו רעיון ה־Gyre (מערבולות ספירליות).

אחרי שנים של מערכות יחסים מורכבות, התחתן ייטס ב-1917 עם ג'ורג'י הייד-ליס. לזוג נולדו שני ילדים. ב-1923 קיבל את פרס נובל לספרות, מה שחיזק את מעמדו הבין-לאומי והביא לפרסום נרחב של ספריו. בשנותיו המאוחרות שירתו הפכה אישית יותר, ולעתים מלאת הרהור על הזקנה והזיכרון. ייטס נפטר ב-1939 ונקבר בסופו של דבר בסלייגו ב-1948, כמימוש רצונו לחזור לאדמת ילדותו.

שירתו עוברת שלבים: רומנטיקה מוקדמת, שלב ביניים תמציתי ומודרניסטי, ושלב מאוחר המושפע ממערכת מיסטית אישית. הוא השתמש בסמלים חזקים ומילון עשיר, ושיחק עם משקל וחריזה מסורתיים. בין הנושאים החוזרים: זהות אישית ולאומית, מיתוס, טבע, אהבה ומחזוריות היסטורית. מבקרים מעריכים אותו כאחד המשוררים המרכזיים של השפה האנגלית במאה ה־20, במיוחד בזכות השירים המאוחרים.

ויליאם בטלר ייטס (1865, 1939) היה משורר מפורסם מאירלנד. הוא כתב שירים רבים והוא קיבל פרס נובל לספרות ב-1923. נובל, פרס חשוב בעולם הספרות.

ייטס נולד בדבלין וגדל גם באזור שנקרא סלייגו. המקום הזה השפיע על השירים שלו מאוד.

כשהיה צעיר אהב ייטס אגדות עם איריות. הוא צייר ולמד אמנות. אחר כך התחיל לפרסם שירים וסיפורים.

השירים הראשונים שלו מדברים על טבע, פיות ומיתוסים. אחד השירים המפורסמים שלו הוא "אי-האגם של איניספרי". הוא פרסם גם ספרים שעזרו לאנשים להכיר את השירה האירית.

מיטב סיפורי האהבה של ייטס קשורים במוד גון. היא לא הייתה מוכנה להתחתן איתו. זה גרם לו לכאב והוא כתב שירים רבים בגללה.

ייטס עזר להקים תיאטרון בשם תיאטרון אבי. תיאטרון, מקום שבו אנשים משחקים מחזות. התיאטרון הזה עזר לשים על הבמה סיפורים איריים ומחברים מקומיים.

ייטס נהג לחשוב על רוח ונשמות. מיסטיקה, רעיונות על רוח ונשמות. יחד עם אשתו הוא כתב רעיונות אלה בספר שנקרא "חזון". הם גם ניסו טכניקות של כתיבה מיוחדת כדי לקבל רעיונות.

בשנת 1917 הוא התחתן עם ג'ורג'י הייד-ליס. היו להם שני ילדים: אן ומייקל. ייטס המשיך לכתוב עד זקנתו. הוא נפטר ב-1939. לבסוף גופתו הובאה וחוננה ליד סלייגו, המקום שאהב מאוד.

לייטס כתב בשפה עשירה ובדימויים חזקים. הוא שילב אגדה, טבע ורעיונות רוחניים בשיריו. הרבה ילדים ומבוגרים עדיין קוראים את שיריו היום.