זבד הבת

זבד הבת או בריתה הוא טקס יהודי של הודיה על הולדת בת במשפחה. הטקס אינו חובה הלכתית; המנהג התקבע בעיקר בעת החדשה. צורתו משתנה לפי בחירת ההורים. לעתים הוא מלווה בסעודת מצווה, סעודה שמציינים בה מצווה והודיה; לעתים נערך סמוך ללידה ומוכרז בו שמה הפרטי של התינוקת, בדומה להכרזת שמו של בן בטקס הברית.

המילה זבד פירושה מתנה. במקרא המילה מופיעה בדבריה של לאה אחרי לידת זבולון. כמה מפרשים ראו בכך רמז לשתי הולדות בו זמנית, זבולון ודינה. פירושים שונים נתנו משמעות שונה למילה, והשם זבד הבת לא הוטמע בכל הקהילות. יש שקוראים לאירוע שמחת הבת או מסיבת הבת. האקדמיה ללשון העברית מעדיפה את המונח זבד הבת.

לעומת טקס הברית לבנים ביום השמיני, אין מצווה דתית המצריכה טקס מיוחד ללידת בת. לא היה טקס רשמי לקריאת שם לתינוקת בתקופה הקדומה. בשינויי המעמד החברתי של נשים בעת החדשה החל לצמוח המנהג. לאורך ההיסטוריה הייתה העדפה לבנים, ולכן את הולדת הבת לעתים לא ציינו כלל. אזכור מוקדם לטקס שבא במקורות היהודיים מופיע בתלמוד, אך לא כטקס יחיד לבנות.

בימי הביניים בצרפת ובאשכנז נוצר טקס שנקרא חול־קרייש. הוא התקיים לרוב בנוכחות נשים וילדות: הילדות רקדו סביב העריסה, האֵם הכריזה בקול על השם, ואחר כך הניפו את העריסה וחזרו על השם. בהמשך בקרב האשכנזים התפתח מנהג שבו האב עלה לתורה ביום קריאת התורה הקרוב לאחר הלידה, והודיע שם את שם התינוקת; טקס זה נפוץ עד היום בקהילות אשכנז.

במאה ה-19 החלו כמה קהילות מהמזרח לקיים טקס שנקרא לראשונה זבד הבת. הוא נערך בבית הכנסת או בבית, בנוכחות הקהילה כולה, גברים ונשים, וכלל הענקת שם, פסוקים ופיוטים על בנות והודיה לאל. גרסאות אלו הן הבסיס לטקס הנהוג כיום.

מאחר שהטקס התגבש בזמנים חדשים ובקהילות שונות, אין לו נוסח אחיד. ישנם פסוקים ופיוטים מרכזיים שנאמרים, ולעתים מתווספים פריטים לפי המסורת המקומית. האם לעתים אומרת את ברכת הגומל, ברכה שנאמרת על טובה שנעשתה לה, ובטקס נהוג לומר לפעמים פסוק כמו יונתי בחגווי הסלע (קטע פיוטי על היונה), וכן ברכת מי שברך כאיחולי בריאות ליולדת ולבת.

זבד הבת או בריתה היא חגיגה כשנולדת בת במשפחה. המילה זבד פירושה מתנה. הטקס אינו חובה דתית. המנהג החל להופיע בזמנים החדשים.

במקרא לאה אמרה מילת זבד אחרי לידת זבולון. כמה מפרשים חשבו שזה גם רמז לדינה.

בימי הביניים בנשים ובילדות היו מתכנסות סביב העריסה. הילדות רקדו, האֵם הכריזה על השם, והנשים חזרו על השם. אחר כך בא מנהג שבו האב הודיע את השם בבית הכנסת ביום שבו קוראים בתורה.

במאה ה-19 חלק מקהילות המזרח קראו לטקס בשם זבד הבת. אז הזמינו את הקהילה, שרו פסוקים ופיוטים, והעניקו שם לתינוקת.

אין נוסח אחד לטקס. בדרך כלל שרים פסוקים ופיוטים. האם לעתים אומרת את ברכת הגומל, ברכה שמודים עליה כשקרה לה טובה. לפעמים אומרים פסוק יפה המתחיל יונתי... שנאמר לתינוקת כהתפעלות על יופיה.