חברת העובדים

חברת העובדים נוסדה ב-1923 והיא גוף הגג הכלכלי של ההסתדרות. היא היתה מסגרת לבעלות קואופרטיבית (קואופרציה, מבנה שבו עובדים הם הבעלים ולא בעלי הון) על מפעלים ומוסדות. החברה ייצגה את בעלות חברי ההסתדרות על מפעלים ומוסדות רבים והיתה גורם מרכזי במשק הישראלי.


מטרת ההקמה היתה לאחד את העובדים על יסודות שיתופיים ולפעול למען רווחתם. במגילת היסוד נקבעו עקרונות של שותפות, ערבות הדדית לעת משבר ודאגה לתנאי עבודה הוגנים.


בוועידות מאוחרות נוספו מטרות מודרניות: חיזוק העצמאות הכלכלית של המדינה, פיתוח תעשיות חדשות, סיוע לקליטת עלייה ופיתוח אזורי. הושם דגש גם על הקשר בין מעמד העובד ושיפור מיומנויותיו.


הגוף העליון הוא הוועידה הכללית של ההסתדרות, הנבחרת בדמוקרטיה. הוועידה בוחרת מועצה כללית, זו בוחרת ועד פועל, והוועד ממנה מזכירות של חברת העובדים בת 61 חברים. בראש המזכירות עומד יו"ר ההסתדרות.



החברה הוקמה במפקד ההסתדרות השני ב-1923. בין פרויקטי ההקמה הראשונים היו שותפויות למניות ב"המשרד לעבודות ציבוריות בנין" והקמת סולל בונה. הפרויקט הגדול הראשון היה בניית האוניברסיטה העברית.


בשנות ה-40 וה-50 הוקמו תאגידים תעשייתיים מרכזיים, בולטים בהם קונצרן "כור" ו"סולל בונה". כור איגד מפעלים שונים בענפי הבנייה, מתכת, זכוכית וכדומה, ובהמשך הפך לזרוע התעשייתית המשמעותית של חברת העובדים. בשיא פעילותו כור כלל עשרות מפעלים ומונים אלפי עובדים, וגם פעל בחו"ל.


פנחס לבון, מנהיג ההסתדרות בשנות ה-50, ניסה להקטין ריכוזיות ולחזק שיקולים כלכליים. הוא קידם פיקוח על חברות, צמצום העזרה ההדדית הבלתי־מותנית והגברת עצמאות ניהולית במפעלים. חלק מהרעיונות לא יושמו במלואם מסיבות אידאולוגיות והליכים פוליטיים.


לאחר 1967 נרשמה צמיחה מהירה. חלק מהחברות גדלו מאוד ונאספו מנהלים חדשים עם אוריינטציה עסקית. מתיחות נוצרה בין מוסדות ההסתדרות שמרכזים את ההנהלה לבין הנהלות החברות המעוניינות בעצמאות.


בשנות ה-80 נרשמו משברים כלכליים. חברת הביטוח "הסנה" התמוטטה ובנק הפועלים הולאם ונמכר למדינה במסגרת משבר מניות הבנקים. האינפלציה של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 פגעה ברווחיות המפעלים. באמצע שנות ה-80 הושקה תוכנית ייצוב ששמה קיצוצים וייצוב מטבע, אך נזק לחברות עם חובות כבר נגרם.

ב-1988 אושרה רפורמה שנטתה להעביר סמכויות לניהול המפעלים. הוחלש עקרון העזרה ההדדית והוא הוגבל למקרים קיצוניים. המלצת צוות בראשות חיים בן שחר הציעה להפוך את חברת העובדים לחברת החזקות ולמסור את השליטה המעשית למנהלים.


במהלך שנות ה-90 מכרה ההסתדרות וניהלה מימוש נכסים נרחב כדי לכסות חובות. בין 1994 ל-1996 נמכרו קונצרנים מרכזיים כמו כור ותאגידי בניין למשקיעים פרטיים. חלק מהאחוזים נמכרו בשלבים ובתנאים שונים. הנכסים שנותרו היו בעיקר תאגידים שמשרתים מטרות חברתיות.


המשך מימוש נכסים ודיונים ציבוריים על שווי עסקאות. נערכו טענות משפטיות לגבי חלק ממכירות, אולם בתי המשפט קבעו לעתים שהמכירות היו כשרות. כיום החברה ממשיכה לפעול כחברת החזקות, עם נכסי נדל"ן ותאגידים חברתיים כגון משען, רשת עמל ותיאטראות.


רשימת המפעלים והמוסדות תחת החברה כללה מוסדות פיננסיים, חברות תעשייה ובניין, מוסדות רווחה ובריאות, עיתונות, ספורט וחינוך. רבים מהם נוסדו בתקופת המנדט ובשנות המדינה הראשונות.

חברת העובדים הוקמה ב-1923. היא היתה גוף שייצג את ההסתדרות. ההסתדרות היא איגוד של עובדים.

חברת העובדים קידמה קואופרציה. קואופרציה, זה כשעובדים יחד ובעלי המפעלים הם העובדים.


המטרות היו לעזור לעובדים, לדאוג לתנאים טובים ולשתף פעולה בפתרון בעיות.


בין הפרויקטים הראשונים היה הקמת סולל בונה ועבודה על בניית האוניברסיטה העברית.


בהמשך הוקם תאגיד גדול בשם כור. כור איגד מפעלים בענפי בניין, מתכת וזכוכית. החברות של חברת העובדים העסיקו אלפי עובדים.


בשנות ה-80 קרו משברים כלכליים. חלק מהבנקים הועברו למדינה. מפעלים רבים הפסידו כסף.

ב-1988 החל תהליך לשנות את הדרך שבה מנוהלות החברות. העזרה ההדדית הוגבלה. הוחלט לתת יותר סמכות למנהלי המפעלים.


בשנות ה-90 נמכרו חלק מהחברות הגדולות כדי לכסות חובות. החברה נשארה עם נכסים שעוסקים במטרות חברתיות.


החברה עדיין קיימת. היא מחזיקה בנדל"ן ובמוסדות חברתיים כמו בתי חולים וארגונים חינוכיים.