חולתה הוא קיבוץ בעמק החולה, השייך למועצה אזורית הגליל העליון. שמו לקוח מאגם החולה הסמוך.
הקיבוץ נוסד על ידי חניכי תנועות נוער, ביניהם עולים מגרמניה שהוכשרו בתל חי. בקיץ 1936 הגיעו כמה מחברי הקבוצה ליסוד המעלה כדי לעבוד, ובמרץ 1937 הוקצה להם שטח של שישה דונם להקים משק קטן.
בתחילת הדרך חברי הקבוצה גידלו ירקות ובעלי חיים, החזיקו פרות וכ-100 צאן, והפעילו סירה לדיג. ענף הדיג התפתח במהירות, ובאוקטובר 1939 הקיבוץ אחראי לחלק גדול מאוד מתפוקת הדיג היהודית בארץ.
הקבוצה התרחבה ל־55 חברים, וחלקם עבדו בעבודות שונות מחוץ למושב, כולל במפעלים ובבניית תשתיות. בתקופת המרד הערבי הגדול המצב הביטחוני היה קשה ונרשמו תקיפות כלפי חברי הקבוצה.
בשנים הראשונות אירעו גם תאונות ונזקים: במאי 1941 ב־חולתה פרצה דליקה ששרפה מחסן בגדים, מזכירות וספרייה. באוגוסט 1942 חכרה הקבוצה אדמות מזרחית לימה וחלק מחבריה התיישבו בנקודה שנגישה הייתה בעיקר בסירות; נקודה זו הועברה לידי קיבוץ אחר ב־1947.
הבחירה במקום הקבע התקיימה באוגוסט 1943. הוחלט להקים את היישוב על אדמות תלל, ובסוף 1945 החלו הבנייה. ב־1946 עברה הקבוצה למקום הקבע.
הקיבוץ זדהה עם מפלגת אחדות העבודה ושייך לזרם הקיבוץ המאוחד. במלחמת העצמאות פונו ילדי הקיבוץ לקיבוץ עין חרוד.
לפני מלחמת ששת הימים הקיבוץ סבל מהפגזות סוריות חוזרות. ההפגזה הקשה ביותר התרחשה ב־3 בדצמבר 1958, כאשר מאות פגזים נפלו בשטח הקיבוץ. רוב הבתים נהרסו, אך לא היו נפגעים בנפש, מכיוון שהאוכלוסייה נכנסה למקלטים בזמן ההפגזה.
שיקום הקיבוץ נעשה בעיקר בעבודת חברים, בעזרת מתנדבים מקיבוצים שכנים ובאמצעות הלוואות מארגונים. בשלב זה לא התקבל שיקום ממשלתי משמעותי. בשבוע שאחרי ההפגזה החיבור לרשת החשמל הארצית בוצע, אם כי רק חלק קטן מהבתים חובר אז.
לאחר ייבוש ביתר חלקי אגם החולה ב־1958 השתנה משלבי הכלכלה בקיבוץ. כיום הפרנסה מבוססת על חקלאות, תעשייה, אירוח ומיזמים עסקיים שונים.
בשנות האלפיים חולתה הוגדרה כ"קיבוץ משתנה" או מופרט. קיבוץ מופרט משמעותו שהחברים מקבלים שכר דיפרנציאלי, כלומר שכר שונה בהתאם לתפקיד או העבודה, והם משלמים עבור חלק מהשירותים שהקיבוץ מספק.
חולתה הוא קיבוץ ליד אגם החולה. השם מגיע מהאגם.
הקיבוץ הוקם על ידי צעירים שעבדו ביחד. הם התאמנו בתל חי.
בשנים הראשונות היו להם חוות קטנות. גידלו ירקות ובעלי חיים. היו להם גם סירת דיג. הדיג היה חשוב להם.
בשנים הראשונות היו גם צרות. ב־1941 פרצה שרפה ששרפה מחסן ובניין השימור שלהם. בקיץ 1942 חלק מהם גרו באדמות ליד האגם ונכנסו לשם בסירות.
ב־1945, 1946 עברו למקום הקבע שלהם ובנו את היישוב החדש.
ב־1958 הגיעו הפגזים לקיבוץ. הרבה בתים נשברו, אבל אף אחד לא נפגע. כולם נכנסו למקלטים בזמן ההפגזה.
אחרי ההפגזה הקיבוץ שוקם בעזרת חברים ומתנדבים. קצת אחר כך קיבלו חשמל מהרשת הארצית.
לאחר שניקו את אזור האגם הכלכלה השתנתה. כיום עובדים בקיבוץ בחקלאות, בתעשייה ובאירוח.
גם היום הקיבוץ הוא "מופרט". זה אומר שחברים מקבלים שכר שונה. הם גם משלמים על חלק מהשירותים שמקבל כל אחד.
תגובות גולשים