חומת ברלין

חומת ברלין

חומת ברלין (Berliner Mauer) עמדת בין 1961 ל-1989. היא הייתה חומה מבוצרת באורך כ-155 קילומטר. החומה הקיפה את מובלעת ברלין המערבית, חלק ממערב גרמניה שהיה מוקף בשטח של גרמניה המזרחית. היא חילקה את העיר לשתי ישויות: ברלין המזרחית תחת שלטון גרמניה המזרחית, וברלין המערבית תחת השפעת מערב גרמניה.

לקראת תום מלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה לארבעת אזורי כיבוש. ברלין, אף שהייתה בלב האזור הסובייטי, חולקה גם היא לארבעה רבעים. במקביל נוצרו שתי מדינות: הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (ממערב) והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח). הגבלות ותסיסה פוליטית הובילו לנדידה המונית של תושבים מהמזרח אל המערב.

בשנים שאחרי המלחמה החלו המעצמות להגביל גישה ותנועה. משבר חשוב היה הסגר על ברלין ב-1948, 1949, שנגמר בהפעלת גשר אווירי של מדינות המערב. לאחר מכן התגברו המחלוקות, וגרמניה המזרחית סגרה את הגבול ב־1952. למרות ההגבלות המשיכה בריחה ממזרח למערב במשך שנים.

בעקבות הגירה המונית ועומס פוליטי החליטה גרמניה המזרחית לבנות חומה כדי לעצור את הזרם. בהסכמה סובייטית החלו העבודות בליל 12, 13 באוגוסט 1961. התוכנית נקראה בין היתר "מבצע ורד". בתחילה הונחה גדר תיל ובטון, ובהמשך הפכה לחומה מבוצרת ומחוזקת. לאורך השנים הוספו מגדלי שמירה, רצועת קרקע חשופה שנקראה "רצועת המוות" (שטח סטרילי) ואמצעים רבים למניעת הבריחות.

במהלך הלילה סגרו כוחות מזרח-גרמניים מעברים ונתק קווים חשובים בין המזרח למערב. עשרות אלפי אנשים נתקעו ויחסים משפחתיים ועסקיים הופרו כמעט מיד. חלק מהבניינים שניצבו על קו הגבול פונו, וחלונותיהם נאטמו. ניסיונות ראשונים של בריחה גררו תגובות חריפות מצד השלטונות.

החומה שינתה את חיי התושבים. משפחות וידידים נפרדו והרבה אנשים לא יכלו להיפגש. במזרח גדל כוח המשטרה החשאית, השטאזי, שעקב אחרי אנשים. הממשל הטיל הגבלות תעסוקה וחינוך על מי שנחשבו מסוכנים. עם זאת, המדינה סיפקה שירותים ציבוריים בסיסיים, כמו חינוך ובריאות.

אנשים ניסו לברוח בדרכים שונות: דרך מנהרות, חלונות, רכבים ומהלכים סיכוניים אחרים. כ־5,000 ניסיונות בריחה הצליחו, אך רבים נכשלו. ההערכות מדברות על לפחות 136 הרוגים בניסיונות מעבר, אם כי יש הערכות שונות. בשנות ה־60 וה־70 הוחמרו אמצעי האבטחה, ומספר הניסיונות ירד.

לכוחות השמירה הוצאו הוראות פתיחה באש נגד נמלטים. בפועל שומרים ירו לעתים בתלמידים ונמלטים. רבים תועדו ונשפטו, אך שומרי הגבול שירהם לא הועמדו כמעט לדין. המדיניות הזאת יצרה אווירה של הפחדה ושל שליטה הדוקה.

ב־1971 נחתם הסכם ברלין, שהביא הקלות וסידורים רשמיים בין שתי הגרמניות. זה איפשר הקלות בתנועה ובקשרים אך לא ביטל את החומה. בשנות השבעים והתחלת שנות השמונים הוחזקה החומה כמכשול חזק.

בסוף שנות ה־80 השתנו הנסיבות: רפורמות בברית המועצות, גל שינויים במזרח אירופה והפגנות המוניות בגרמניה המזרחית סימנו שבר. ב־9 בנובמבר 1989 הודיעו הרשויות על הקלה בהגבלות נסיעה, וההמונים פתחו את המעברים. שומרים ופקידים איפשרו מעבר המונים, והחומה נפרצה. נפילת החומה סימלה את סיום שלטון המשטרים הקומוניסטיים באזור ואת קץ המלחמה הקרה. איחוד רשמי של גרמניה התרחש ב־1990.

רוב החומה נהרסה מיד אחרי נפילתה. חלקים שנשארו משמשים כמוקדי זיכרון ואתרי תיירות. באתרים אלה נראים קטעי בטון, מגדלי שמירה משוחזרים ותערוכות על חיי העיר בתקופה המפולחת.

חומת ברלין

חומת ברלין עמדה מ-1961 עד 1989. היא חוצה את העיר וחילקה אותה לשני חלקים. ברלין המערבית הייתה מוקפת על ידי אזור של ברלין המזרחית.

אחרי מלחמת העולם השנייה חלקו את גרמניה לאזורי שליטה. מאוחר יותר נוצרו שתי מדינות גרמניות. הרבה אנשים ממזרח גרמניה רצו לעבור למערב.

בלילה שבין 12 ל-13 באוגוסט 1961 החלו לבנות גדר. אחר כך החזיקו במקום קירות גבוהים, מגדלי שמירה ושביל חשוף שנקרא "רצועת המוות". המטרה הייתה למנוע מאנשים לברוח למערב.

אנשים ניסו לברוח בדרכים שונות. חלק הצליחו, וחלק אחר נכשלו. כ־5,000 אנשים הצליחו לחצות את החומה. לצערנו, גם אנשים נהרגו בניסיונות אלה.

ב-9 בנובמבר 1989 פתחה הממשלה את המעברים. המוני אנשים עברו ממזרח למערב. אנשים שפירקו את החומה לקחו חתיכות מזכרת. אחרי תקופה קצרה אוחדו שתי המדינות בשנת 1990.

כיום נשארים רק חלקים מהחומה. חלק מהם הם מוזיאונים ואתרי זיכרון. שם אפשר לראות איך חיו האנשים אז וללמוד על ההיסטוריה.