כוחות אוויר עבריים התחילו להתפתח עוד בטרם קום המדינה. החל מנובמבר 1947 נקראה הזרוע האווירית שרות האוויר, וב-26 במאי 1948 הוקם חיל האוויר הישראלי כחלק מצה"ל לפי פקודת צבא-הגנה לישראל. בתחילה הפעילו המטוסים תפקידים אזרחיים-צבאיים: סיור, קישור והובלת אספקה. בהמשך, עם התגברות הלחימה, נוספו מטרות צבאיות ברורות: השגת עליונות אווירית (שליטה בשמים), יירוט מטוסי אויב, הפצצה ותובלה אסטרטגית.
מחשבות על בניית זרוע אווירית החלו כבר בשנות ה־20. בשנות ה־30 נוצרו חברות תעופה ומועדוני טיס, שחלקם שימשו כמסווה לפעילות המחתרות. חברת "אווירון" שנוסדה ב־1936 על ידי הסוכנות היהודית בנתה תשתית אווירית ראשונית: מטוסים קלים, טייסים ואנשי קרקע.
שרות האוויר, הוקם ב־10 בנובמבר 1947 ככוח אווירי ייעודי. טייסיו היו יוצאי חילות האוויר של בעלות הברית ובני הפלמ"ח. המטוסים הראשונים היו בדרך כלל מטוסים קלים מהחברה "אווירון". לקראת המלחמה נקנו גם כ־20 מטוסי אוסטר שהבריטים התכוונו להשאיר בארץ.
תפקידי הש"א היו בעיקר איסוף מודיעין והובלת אספקה ליישובים מנותקים כמו ירושלים וגוש עציון. המטוסים היו לרוב חסרי חימוש, וטייסים נשאו כלי נשק אישיים ופצצות קטנות. ערב המלחמה גויסו מאות אנשי מקצוע תעופתיים, ונפתחו קורסי "רענון" טיס תחת כיסוי אזרחי. בין הטייסים המוקדמים היו עזר ויצמן ובוריס סניור.
הגיחה המבצעית הראשונה בוצעה ב־17 בדצמבר 1947, כאשר פנחס בן־פורת הטיס רופא וסייע בפינוי פצועים, וביצע תקיפה קטנה נגד התקפה על קיבוץ. עם המשך הלחימה התגבשו טייסות: טייסת 1, טייסת הגליל, טייסת הנגב וטייסות נוספות.
למרות בסיס כללי בקרקע, היישוב נאלץ להקים את חיל האוויר כמעט מאפס. בתחילת המלחמה היו ברשות הש"א מטוסים קלים בלבד. יחד עם זאת, הוברחו לצ'כוסלובקיה וארצות הברית מטוסי קרב ותובלה חשובים.
בצ'כוסלובקיה נרכשו 25 מטוסי אוויה S-199, שבנויים על מסגרת מסרשמיט ותוספת מנועים זרים. המטוס היה בעייתי בביצועים, אך הוא היה האפשרות היחידה אז להשיג מטוסי קרב. בנוסף נרכשו מטוסי תובלה אמריקאיים שחולקו לבסיס בז'אטץ, ושימשו להעברת מטוסים וציוד לישראל במסגרת "מבצע בלק".
מטוסי תובלה נוספים (נורסמן, דקוטה) ושתי B-17 הוברחו גם הן, והיוו את הבסיס לטייסות התובלה והמפציצים הראשונות. מאוחר יותר הוחלפו חלק ממטוסי הקרב באוויה בשפיטפיירים וב־P-51 מוסטנג.
מחסור בכוח-אדם מיומן היה בעיה קשה. הבריטים כמעט לא הכשירו טייסים תושבי הארץ במלחמת העולם השנייה, ולכן גויסו טייסים וצוותי קרקע מחו"ל (מח"ל), בעיקר מארצות המערב. חלק מהטייסים לא היו יהודים; הם הועסקו כשכירים. כמו כן הוכשרו טייסים מן היישוב במקומות כמו קליפורניה ואיטליה, אך רבים לא הגיעו לרמה מבצעית בזמן.
חלק מהיחידות הפעילו צוותי מח"ל רבים, והן כללו גם טייסים ומכונאים זרים. להק תובלה אווירית נטל על עצמו משימות תחבורה ומבצעים מורכבים, כמו הסעת מטוסים מפורקים ומטענים גדולים.
להק זה ביצע כ־600 גיחות מבצעיות במהלך מבצע "אבק" והעביר מעל 3,000 טון מטען ואת רוב האנשים שהועברו בנגב. הוא גם ביצע משימות הפצצה מאולתרות והתנייד כמין חברת תעופה פעילה בשלביו המוקדמים של המאבק.
בתחילת המלחמה שירות האוויר לא היה שווה לכוח האווירי של מדינות ערב. חילות האוויר הערביים היו יעילים והסבו נזקים לתשתיות ולערים ישראליות. חיל האוויר המצרי נחשב לחזק במיוחד, והפעיל ספיטפיירים ומטוסי תובלה שהוסבו למפציצים.
ב־15 במאי ביצעו המצרים גיחות על תל אביב ושדה דב, והושמדו מטוסים קלים על הקרקע. ב־18 במאי פצצו מפציצים מצרים את התחנה המרכזית בתל אביב, וכתוצאה מכך היו נפגעים רבים בקרב אזרחים.
מאמצע מאי החלו להגיע ארצה מטוסי אוויה שנרכשו בצ'כוסלובקיה. מטוסים אלה שימשו לתקיפות נגד כוחות מצרים ועיראק, והצליחו לעכב את התקדמותם. ב־1 ביוני בוצעו הפצצות על מטרות צבאיות בג'נין, טולכרם ורבת־עמון.
ב־3 ביוני 1948 נרשם הישג ראשון של חיל האוויר הישראלי בקרב אוויר, כאשר מודי אלון מטייסת 101 הפיל שתי דקוטות מצריות. באותו יום ספגו ערים בישראל פגיעות מפצצות וסבלו קורבנות.
בהמשך חיל האוויר תקף מטרות מעבר לגבולות, כולל עמאן ודמשק, כדי להדגיש שמדובר במערכה לא רק על שטח מקומי.
במהלך קרבות עשרת הימים והמשך המלחמה החלה הישראלים להשיג עליונות אווירית הדרגתית. הופעו הפלות של מטוסי יריב בקרבות אוויר, ורק אז הוכפפו מבצעים קרקעיים לתמיכה אווירית. עם זאת, לא הייתה עליונות מוחלטת, ועד תום המלחמה נמשכו התקפות אוויריות של הצד היריב והגבילו את יעילות הסיוע האווירי הישראלי.
ב־20 בנובמבר יירט חיל האוויר מטוס מוסקיטו מלשכת האוויר המלכותית שנכנס לאויר ישראלי. ב־7 בינואר 1949 הופלו גם מספר מטוסים בריטיים שקרבו לאזורי הקרבות.
משימות התובלה של חיל האוויר היו בעלות השפעה אסטרטגית. מבצע בלק העביר מטוסים וציוד מצ'כוסלובקיה לארץ. מבצע אבק, בין אוגוסט לאוקטובר 1948, אסף והעביר חיילים ואספקה לנגב המנותק. סדום הייתה מנותקת לפרקים, וחיל האוויר סיפק אליה אספקה במשך חודשים באמצעות טייסות 1 ו־גף 35.
מטוסי התובלה נסמכו לעיתים על תפקידי חברת תעופה אזרחית עד להקמת אל על, ושימשו להעברות נוסעים, נשק וציוד במערכה.
עוד לפני הקמת המדינה התחילו לבנות כוח אוויר עברי. ב־10 בנובמבר 1947 הוקם "שרות האוויר". ב־26 במאי 1948 הוקם חיל האוויר כחלק מצה"ל. "חיל האוויר" הוא הכוח הצבאי שעובד בשמיים.
מטוסי הש"א עזרו בתחילה בתצפית ובהעברת אספקה.
הם גייסו טייסים מניסיון בחו"ל. רבים מהמטוסים היו קטנים ופשוטים.
הגיחה הלחימתית הראשונה הייתה ב־17 בדצמבר 1947. הטייסים עזרו לפצועים והרחיקו פורצים.
בהמשך הוקמו יחידות גדולות יותר, שנקראות "טייסת" (קבוצה של מטוסים).
כדי להגן על הארץ קנו מטוסים מחו"ל. בצ'כוסלובקיה קנו מטוסי "אוויה S-199". המטוס היה קשה לטיס אבל הוא עזר בתחילת הדרך.
גם הביאו מטוסי תובלה מארצות הברית. מטוסי התובלה העבירו נשק ואנשים.
רוב הטייסים הגיעו מחוץ לארץ. הם נקראו מח"ל, מתנדבים מחו"ל.
בתחילת המלחמה חילות האוויר הערביים היו חזקים יותר. המצרים תקפו ערים והזיקו לתושבים.
לאט־לאט הגיעו מטוסי אוויה, והם הצליחו לעצור התקדמות של כוחות אויב.
ב־3 ב־יוני הפיל טייס ישראלי שתי מטוסי אויב. בהמשך הופצצו גם ערים של מדינות אחרות.
עם הזמן החלו הישראלים לשלוט יותר בשמים. הם ליוו מטוסי תקיפה והגנו על הכוחות הקרקעיים.
אבל המלחמה לא הסתיימה מיד, והיו עדיין מאבקים באוויר.
מטוסי התובלה ביצעו משימות חשובות. במבצע "בלק" הובאו נשק ומטוסים מצ'כוסלובקיה.
במבצע "אבק" הועברו לוחמים ואספקה לנגב. חיל האוויר גם סיפק מצרכים לסדום.
בסופו של דבר מטוסי התובלה שימשו גם כ"חברת תעופה" זמנית עד שהוקמה אל על.
תגובות גולשים