חלוקת הודו

ב-15 באוגוסט 1947 הפכה הודו לברית של שתי מדינות ריבוניות: הודו ופקיסטן. האירוע הזה מכונה "חלוקת הודו", פירוק השלטון הבריטי ההודי לחלקים חדשים. פקיסטן של אז כללה שני אזורים נפרדים: מערב פקיסטן ומזרח פקיסטן (שמאוחר יותר הפכה לבנגלדש). כדי לאפשר טקסים רשמיים התקיימה העברת הסמכויות גם בקראצ'י זמן קצר קודם.

המחלוקות שהובילו לחלוקה צברו כוח במשך עשורים. הבריטים וגם שליטים מקומיים סיווגו את התושבים לפי דת. בתוך תנועת העצמאות ההודית נוצרו מתחים בין מפלגת הקונגרס, שהייתה תנועה לאומית וחילונית (הקונגרס הלאומי ההודי), ובין הליגה המוסלמית הכלל-הודית (AIML), ארגון פוליטי שהגן על זכויות המוסלמים.

מנהיגים מוסלמים כמו מוחמד עלי ג'ינה לחצו על רעיון של שתי מדינות נפרדות. ג'ינה הציג ב-1940 פתרון של שתי מדינות, והרעיון הפך למדיניות הרשמית של הליגה. מנגד היו הינדו-לאומנים וקבוצות שהאמינו שההינדים והמוסלמים יכולים לחיות יחד, כמו מהאטמה גנדי, שהתנגד לחלוקה.

החלוקה בוצעה לפי "תוכנית מאונטבאטן" ותוכנית רדקליף (Radcliffe Award). תוכנית רדקליף היא תוכנית גבולות שקבעה איזורים שמרבית תושביהם מוסלמים ויועברו לפקיסטן, ואיזורים עם רוב הינדי שיישארו בהודו. חלקים מאזורי בנגל ופנג'אב חולקו בין שתי המדינות.

היו גם כ-565 מדינות נסיכיות, שטחים ששלטו בהם שליטים מקומיים. הנסיכים קיבלו בחירה להצטרף להודו או לפקיסטן, והחלטותיהם של חלקם יצרו מוקדי מתחים, במיוחד בקשמיר, היידרבאד וג'ונאגאד.

המהלך היה מהיר ומקוטע. יש שמאשימים את הממשל הבריטי, ובמיוחד את לורד מאונטבאטן, בהאצת התהליך. מחד, מיהר הבריטיות בגלל חשש לקריסת הסדר הציבורי ולחוסר יכולת לשמור על השלטון. מאידך, הקוצר בזמן והחישוב של הגבולות תרמו להתלקחויות אלימות ולפגיעה במעבר סדור של אוכלוסייה.

ברגע שהוגדרו הגבולות, החל גל עצום של הגירה. כ-14.5 מיליון בני אדם עברו בין המדינות. לפי מפקד משנת 1951, כ-7.2 מיליון מוסלמים עברו מהודו לפקיסטן, וכ-7.25 מיליון הינדים וסיקים עברו מפקיסטן להודו.

הממשלות לא היו ערוכות לקלוט את כל המהגרים. החוק והסדר קרסו בחלקים רבים, והחלו מהומות, פוגרומים ורציחות. הערכות הנפגעים שונות: מספרים נמוכים מדברים על כ-200,000 הרוגים, ואומדנים גבוהים מגיעים למיליונים; הערכות נוספות מציינות חצי מיליון קורבנות ומיליוני עקורים.

למרות ההגירה המסיבית נמשכו הבדלים דמוגרפיים. הודו נשארה מדינה רב־דתית ובעלת אוכלוסייה מוסלמית גדולה יחסית. פקיסטן הפכה למדינה שבה המיעוטים הדתיים קטנים מאוד. בנגלדש היא תערובת דמוגרפית בין השתיים.

הנתונים משנות ה-2000 שהובאו כאן מראים שינויי אוכלוסייה גדולים מאז 1951: למשל, הערכות של אוכלוסיית הודו ב-2006 היו כ-1,095 מיליון תושבים, לעומת 361 מיליון ב-1951. פקיסטן הוערכה בכ-162 מיליון ב-2005, לעומת 34 מיליון ב-1951. בנגלדש הוערכה בכ-144 מיליון ב-2005, לעומת 42 מיליון ב-1951.

נכסי הממשל הבריטי ההודי נחלקו בין שתי המדינות בתהליך שנוי במחלוקת. גם נושא זה עורר מתחים פוליטיים, כולל שביתות ומחאות, ולפעמים הפך לנקודת מחלוקת בין המנהיגים.

הפליטים נתקלו בקשיים אדירים. רבים התיישבו בחלקים השונים של הודו ופקיסטן בהתאם לאזורי המוצא שלהם. בפנג'אב, לדוגמה, היגרו הינדים וסיקים לחלק ההודי והאוכלוסייה המוסלמית למערב פנג'אב.

בפקיסטן חלק מהמהגרים שאינם פנג'אבים שמרו על זהות נפרדת וקרויים מוהג'יר (מוהג'יר, מהגרים). בחלקים אחרים הם נטמעו בחברה המקומית. כמה מנהיגים פוליטיים בולטים נולדו בשטחי שינוּת לפני החלוקה, והמשפחה שלהם היגרה לאחריה.

החלוקה הותירה שבר עמוק ביחסי הודו, פקיסטן. הסכסוך על קשמיר לא הוכרע מאז, והוא היה סיבה למספר מלחמות בין המדינות. בתוך המדינות נמשכו פרקי אלימות בין עדות ודתות, והיו גלגולים של קשיים בפוליטיקה ובחברה.

מאז 2021 הודו ציינה ב-14 באוגוסט "יום הזיכרון לזוועות החלוקה".

ב-15 באוגוסט 1947 הסתיימה תקופת השלטון הבריטי. נולדו שתי מדינות חדשות: הודו ופקיסטן. פקיסטן כללה אז חלק מזרחי שנקרא מזרח פקיסטן. מזרח זה הפך מאוחר יותר לבנגלדש.

לפני העצמאות היו חילוקי דעות בין קבוצות דתיות. הליגה המוסלמית (ארגון של מוסלמים) רצתה מדינה נפרדת. אחרים, כמו מהאטמה גנדי (מנהיג גדול), רצו שאנשים יחיו יחד בשלום.

הגבולות נקבעו לפי תוכנית שנקראה תוכנית רדקליף. גבולות אלה חילקו אזורים לפי רוב דתי. בנוסף היו אז שטחים שנקראו "מדינות נסיכים". הנסיכים בחרו להצטרף להודו או לפקיסטן.

כשנקבעו הגבולות, כ-14.5 מיליון אנשים עברו למקום בו הדת שלהם הייתה רוב. זה קרה במהירות. הממשלות לא יכלו לעזור לכולם. הרבה משפחות ברחו מהאלימות. מספר ההרוגים לא ידוע בדיוק, אך רבים נפגעו.

החלוקה גרמה למתחים בין הודו ופקיסטן. חלקים כמו קשמיר נשארו במחלוקות. לאורך השנים היו עימותים בין המדינות.

הרבה מהמהגרים מצאו בית חדש והשתלבו בחברות החדשות. גם היום ההשפעה של החלוקה נראית בדמוגרפיה ובפוליטיקה של הודו, פקיסטן ובנגלדש.