חמשה

בחמישה קווים ישרים ואופקיים, הנקראים חַמְשָׁה, רושמים תווים במוזיקה. הקווים מקבילים ומרוחקים מרחק שווה זה מזה. הרווח בין הקווים נקרא בֵּינָה. ניתן לרשום תו על קו או בבינה שביניהם. המיקום של התו על החמשה קובע את גובהו היחסי, כלומר האם הצליל גבוה או נמוך יחסית לאחרים.

כאשר תו גבוה יותר מהקו העליון או נמוך יותר מהקו התחתון, מוסיפים קווים קצרים ונקראים קווי עזר. קווי עזר מאפשרים לייצג צלילים מחוץ לטווח של החמשה בעזרת קווים קצרים באורך סימון התו.


החמשה המודרנית התפתחה בהדרגה מתוך סימון תיווי בכנסייה במשך מאות שנים. מהמאה ה-8 נהגו לרשום מלודיות בעזרת נוימות, סימנים מעל המילים שהראו את תנועת הצליל. מאוחר יותר הופיעו נוימות דיאסטמטיות; אלה היו נוימות שבהן גם המרחק מעל הטקסט סימל את גובה הצליל. שיטה זו אפשרה להבין את היחסים בין צלילים בלי לשים קווים מלאים.

בשלב מאוחר הוסיפו קווים קבועים כדי להצביע על גובה מוחלט. גווידו ד'ארצו (Guido d'Arezzo) הציע לצבוע קו אחד בצהוב עבור הצליל דו, וקו אחר באדום עבור הצליל פה, כדי לסמן נקודות ייחוס. בהמשך הופיעה רישום על ארבעה קווים, ומשם הגיעו לחמשת הקווים שאנו מכירים היום.

חמשה היא סדרה של חמישה קווים ישרים. עליהם כותבים תווים. המרווח בין הקווים נקרא בינה. תו על קו נשמע בגובה אחר מתו בבינה.

אם תו גבוה מדי מעל החמשה, או נמוך מדי מתחתיה, מוסיפים קווים קטנים. אלו קוראים להם קווי עזר. הם מציגים תווים שנמצאים מחוץ לחמשה.


לפני הרבה זמן בכנסייה רשמו שירים בסימנים שנקראו נוימות. נוימות הן סימנים מעל המילים שמראים את תנועת הצליל. אחר כך התחילו למקם את הסימנים בגובה שונה, וזה הראה אם צליל גבוה או נמוך. גווידו ד'ארצו הצביע על קווים מיוחדים כדי לסמן צלילים חשובים. במשך הזמן עברו מציור על ארבעה קווים אל חמשת הקווים שיש היום.