חצב מצוי

חָצָב מָצוּי (Drimia aphylla) הוא צמח ים-תיכוני בעל בצל, רעיל ונפוץ כצמח בר ברוב חלקי ארץ ישראל. בעבר שויך לסוג Urginea ומוּצג בספרות בשם Urginea maritima; כיום שמו במחקרים הוא Drimia maritima, אך מאז 2004 נקבע שהמין הישראלי הוא Drimia aphylla. קיימות גם הצעות להעבירו לסוג Squilla, אך גישה זו עדיין לא מקובלת.

החצב הוא גאופיט, צמח שיש לו איבר אגירה תת-קרקעי שנקרא בצל. הבצל גדול מאוד, עשוי גלדים בשרניים, ואפשר למצוא בו חומרי מזון ומים ששומרים על הצמח בתקופות היובש. העלים הירוקים והרחבים צומחים בחורף ונבגים בקיץ. לשורשיו עומק רב של 3, 4 מטרים; הם חזקים ויכולים להיכנס לסדקים בסלעים.

החצב פורח מאמצע הקיץ ועד תחילת הסתיו (בעיקר יולי עד אוקטובר). הפריחה מגיעה אחרי תקופת גידול העלים של החורף הקודם: כלומר, העמוד פורח ללא עלים בולטי־עין ומוכר כמבשר הסתיו. הפרחים נפתחים בהדרגה מלמטה כלפי מעלה; כל פרח חי כ-24 שעות והוא נפתח בחצות הלילה. הזרעים מבשילים לפני הגשמים, והפרי נפתח כשהוא מתייבש כדי לשחרר את הזרעים.

עמוד התפרחת גבוה מאוד, עד 1, 2 מטרים, ונושא עשרות עד מאות פרחים לבנים. הפרח דו-מיני, בעל ששה עלי עטיף לבנים שמושכים מאביקים בלילה וביום. העלים דמויי אזמל מופיעים בבסיס הצמח; רוחבם 3, 10 סנטימטרים ואורכם עד כ-30 סנטימטרים או יותר.

תחום התפוצה כולל את מזרח הים התיכון ועד איראן. החצב גדל בקפריסין, טורקיה, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, מצרים ועוד. בישראל הוא נפוץ מהחרמון ועד הנגב, ובמיוחד במשטחי סלע, מצוקים ומדרונות. הוא מצליח גם בקרקעות מגוונות, כולל קרקעות מנוקזות היטב.

כל חלקי הצמח רעילים, אך בבצל מצוי החומר סצילרן (חומר פעיל) שמשפיע על שריר הלב. במינונים מדודים חומרים דומים שימשו ברפואה לטיפול בבעיות לב. בחקלאות ובמסורת נעשה שימוש בחצב לתיחום גבולות, כי קשה לעקור אותו והשורשים חזקים. בתקופות מסוימות צבאים אוכלים את עלי החצב, כשהם פחות רעילים.

החצב מוזכר ברפואה העתיקה; בבצל מצויים גליקוזידים קרדיו-אקטיביים (כגון סצילרן) המשפיעים על פעולת הלב. חומרים כאלה יכולים להיות מסוכנים בלי מדידה מדויקת, ולכן משתמשים בהם בזהירות רפואית.

במסורת ובמקורות יש עדויות לשימוש בחצב כחיץ גבול חקלאי. שורשיו העמוקים ורעילותו מקשים על עקירה ועמידה בניסיונות להעביר גבולות.

למרות רעילות הצמח, בסוף החורף כשהעלים מצהיבים הם פחות רעילים. אז צבאים (לבנות הבר) נוהגים לאכול מהם.

יש אזכור מסורתי של הכנסת ייחורים לתוך בצל החצב כדי להגן על עצים צעירים מפני מזיקים.

החצב נתפס כסמל הסתיו. פריחתו בתקופת ראש השנה והשנה החדשה מסמלת התחדשות למרות היבש. הוא מופיע בשירים, בספרות ובחומרי קריאה לילדים, והוא מוערך בזכות הופעתו המרשימה בקיץ־סתיו.

החצב הוא מין מוגן בישראל, וראוי להכירו ולהיזהר ברעלותו.

חָצָב מָצוּי קוראים לצמח ים-תיכוני זה. שמו המדעי הוא Drimia aphylla. בעבר קראו לו גם Urginea.

לחצב יש בצל גדול מתחת לאדמה. בצל הוא איבר אגירה שמחזיק מים ומזון. החצב שומר על האנרגיה בבצל בקיץ.

החצב פורח בקיץ עד תחילת הסתיו. הפרחים לבנים ויוצאים על גבעול גבוה. כל פרח נפתח בלילה ולמחרת נובל.

הגבעול יכול להיות גבוה מאוד. יש עליו הרבה פרחים קטנים ולבנים. העלים מרוכזים בבסיס וגדלים בחורף.

החצב גדל סביב הים התיכון. בישראל הוא נמצא מן החרמון ועד לנגב. הוא אוהב סלעים ומדרונות.

כל הצמח רעיל, לכן לא לאכול אותו. בבצל יש חומר שמשפיע על הלב. אנשים פעם השתמשו בזה ברפואה, בזהירות.

החומר הפעיל בבצל יכול לחזק או לשנות פעולת הלב. לכן צריך מדידה וזהירות רבה.

בזמנים ישנים נטעו חצבים כדי לסמן גבולות שדות. קשה לעקור אותם בגלל השורשים.

כשעליו מתייבשים הם פחות רעילים. אז צבאים (חיות דומות לאיילים) אוכלים אותם.

החצב מזוהה עם הסתיו. פירותיו ולבנו בעונה היבשה הופכים אותו לסמל של תחילת השנה ולתחדשות.