חרב

חרב היא כלי נשק קר שנועד לדקירה ולשיסוף. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, ושפה אחת או שתיים שלו משויפות וחדות. יש לחרב גם קצה מחודד שנקרא חוד, והוא משמש לדקירה. הידית עשויה עץ, עור או חומרים אחרים. כדי לשאת את החרב משתמשים בנדן, נרתיק שמגן על הלהב ומונע פגיעה לא רצויה.

החרב מחולקת לשני חלקים עיקריים: להב וניצב. השמורה (hand-guard) היא החלק הקרוב ללהב שמגן על היד ומונע החלקה. בקצה התחתון של הידית יש גולה כבדה שנקראת תפוח הניצב (pommel). תפקידה לסייע באחיזה ובאיזון המשקל של הלהב.

הניצב כולל את הידית, השמורה והתפוח. בתקופות ובתרבויות שונות השמורה עוצבה אחרת: צלב אופקי בחרבות ימי הביניים, צלחת מלבנית או אליפסה בחרבות יפניות (Tsuba), או סלסלה שמקיפה את היד בחרבות סיף מאוחרות.

הלהב יכול להיות חד בצד אחד או בשני הצדדים (חרב פיפיות). בחלק מהלהבים יש שקע אורך שנקרא fuller. ה-fuller מקל על המשקל ומחזק את הלהב; לפעמים קוראים לו בטעות "מרזב הדם". יש גם חלק שאינו מחודד ליד השמורה, הקרוי ricasso, שעוזר לחוזק הבסיס.

לחרבות קצרות כמו הגלאדיוס היה שימוש עיקרי בדקירה. חרבות ארוכות של ימי הביניים שימשו יותר לחיתוך. צורת הלהב, אורכו וחומר הייצור השפיעו על תפקיד החרב.

החרבות הופיעו כבר בתקופת הברונזה. החרבות הראשונות היו מנחושת או מארד. כשהאדם למד לעבד ברזל, ויצר פלדה (מתכת עם פחמן), החרבות הפכו עמידות וחזקות יותר. ברומא השתמשו בגלאדיוס, חרב קצרה לדקירה. בשפל הצבא הרומי הופיעה ה-spatha, חרב ארוכה יותר.

שיא השימוש היה בימי הביניים וביפן, כאשר נפחים מיומנים ייצרו חרבות איכותיות (למשל דמשק וקאטאנה). החרב הפכה גם לסמל מעמד. הכנת חרבות משובחות דרשה זמן רב ועלתה הרבה כסף. לפיכך הן שויכו לאצולה, אבירים וסמוראים.

מאוחר יותר, במאה ה-19, נשק החם החל להחליף את החרב בשדה הקרב. חרבות לא נזנחו לחלוטין: נשארו שימושים טקסיים, ובחלק מהמקרים גם שימוש בקרב פנים אל פנים. במלחמת העולם השנייה נשאו קצינים יפניים את הקטאנה גם למטרות טקסיות.

החרב שימשה גם בסמלים ובאגדות. חרבות של מלכים וקוסטומות עוטרו באבנים ובמתכות יקרות. סיפור מפורסם הוא אקסקליבר של המלך ארתור. גם בעולם הבדיוני יש חרבות מפורסמות, כמו חרב-האור (lightsaber) מסדרת מלחמת הכוכבים.

מושג "חרב פיפיות" מתאר להב חד משני הצדדים. בעיצוב ובטכניקות הייצור היו הבדלים בין תקופות ותרבויות, אך העיקרון נשאר דומה: להב חדה, ידית לאחיזה ושמורה להגנה.

חרב היא כלי נשק קר. משתמשים בה לדקירה ולחתיכה. הלהב עשוי מתכת והוא חד. הידית עוזרת לאחוז בחרב. כדי לשאת את החרב יש נדן. נדן הוא נרתיק שמגן על הלהב.

לחרב יש להב וניצב. השמורה (חלק שמגן על היד) עומדת ליד הלהב. בקצה הידית יש תפוח הניצב. תפוח הניצב מסייע לאחיזה ולאיזון.

יש להב חד בצד אחד או בשני הצדדים. שקע ארוך בלהב נקרא fuller. ה-fuller מקל על המשקל ומחזק את הלהב. יש גם חלק ליד השמורה שאינו מחודד. חלק זה נקרא ricasso.

חרבות היו כבר בזמן הברונזה. בהתחלה עשו אותן מנחושת. אחר כך למדו לעשות פלדה, וזה שיפר אותן. ברומא השתמשו בחרב קצרה בשם גלאדיוס. בימי הביניים וביפן היו חרבות חשובות ונפחים מיומנים ייצרו אותן. חרבות שימשו גם כסמל של מלכים ואבירים.

מאוחר יותר נשקים עם אבק שרפה החליפו חרבות. עדיין משתמשים בחרבות בטקסים. יש גם חרבות מפורסמות באגדות, כמו אקסקליבר, וחרבות בדיוניות כמו חרב-האור בסרטים.