סיפור 'חרבת חזעה' מאת ס. יזהר יצא לאור בהוצאת ספרית פועלים במאי 1949. הוא עוסק בגירוש תושבי כפר מדומיין בשם חרבת חזעה, שמייצג כפרים ערביים שגורשו במלחמת העצמאות ב-1948 (האירועים המכונים בקרב הפלסטינים 'הנכבה', האסון). הסיפור מציג את גירוש התושבים על ידי חיילים כמעשה בלתי מוסרי. הסופר השתמש במונחים חזקים כגון "הגליה", "גירוש" ו"ירי בחפים מפשע". הוא גם השתמש בביטויים שמזכירים אירועים יהודיים מהעבר, כמו "קרונות". שנים אחרי הפרסום הסביר יזהר: "הרגשתי בתוכי שאני חייב לדבר דברים שאני ראיתי ולהתקומם כנגדם".
זהו הסיפור הישראלי הראשון שהתמודד עם פרק זה מתקופת הקמת המדינה. פרסום הסיפור עורר ויכוחים ציבוריים רחבים וכ-50 שנה נמשך הדיון סביבו. מבקרים שיבחו את אומץ הלב של יזהר, ובתקופות מאוחרות יותר עסקו בנושא היסטוריונים מהזרם המכונה "ההיסטוריונים החדשים", ביניהם אילן פפה ובני מוריס. ישנו גם כפר בשם דומה ברצועת עזה.
הסיפור מתרחש סביב מלחמת העצמאות, בדרום הארץ. כיתתו של המספר יוצאת למשימה ופותחת בירי על בתים ואנשים נמלטים. כשהכיתה נכנסת לכפר נדמה שהוא נטוש, אבל זקנים, נשים וילדים מתאספים תחת עץ שקמה גדול. החיילים עוברים בין הבתים; חלקם מנסים להצית ולשרוף מבנים, וביחידה אחרת גם מפוצצים בתי מגורים. המספר רואה אישה שביתה הופגע ומבין שלא תהיה להם חזרה לכפר. הוא מתחיל להטיל ספק במעשה ומתווכח עם עצמו וחבריו על הצדק שבפינוי.
בצהריים מגיעות ארבע משאיות והחיילים מעלים עליהן את התושבים. כשאישה וילד צעיר עולים על המשאית, המספר מבין שהילד הזה עלול לגדול כשונא או כאויב בעתיד. מקרה זה מעורר בו תובנה קשה על משמעות המעשה.
הסיפור תורגם לערבית (תופיק פיאד, ביירות 1981), לגרמנית (רות אחלמה, פרנקפורט 1997), לאיטלקית (דליה פדואה, טורינו 2005) ולאנגלית (ניקולס דה לנגה ויעקב דווק, ירושלים 2008). כמו כן תורגם לספרדית, צרפתית, נורווגית, הולנדית ודנית.
הצייר מרדכי ארדון יצר בהשראת הסיפור את הציור 'חרבת חזעה'. הציור נרכש על ידי הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא. לאחר זכייתו של ארדון בפרס אונסקו ב-1954 הייצרו של אלפי רפרודוקציות של הציור הופצו ברחבי העולם.
הסיפור עובד לדרמת טלוויזיה על ידי הערוץ הראשון, בבימוי רם לוי. השידור שתוכנן ל-6 בפברואר 1978 עורר ויכוחים ציבוריים נרחבים: חלק מהמתנגדים טענו שהשידור עלול לשרת תעמולה ואת ההשקפות של האויבים, וחלק טענו כי הוא מייצג יתר או פחות ממספר הכפרים שנפגעו במלחמה. יו"ר הכנסת פנה בבקשה לדחיית השידור, והנהלת רשות השידור דחתה את הבקשה. שר החינוך זבולון המר התערב ודחה את השידור עד לדיון בכנסת. הוגשה עתירה לבג"ץ, ובג"ץ סירב לדון לפני החלטת הנהלת רשות השידור. עובדי הרשות מחו על ההתערבות והחשיכו את חלון השידור המקורי לכ-50 דקות. הדרמה שודרה לבסוף ב-13 בפברואר 1978. ועדת החינוך של הכנסת קיימה ישיבות רבות, קבעה כי חופש היצירה אינו ניתפס, וקראה לרשות להראות גם תוכן המייצג דעות נוספות בציבור.
הסיפור התפרסם עוד כעשר פעמים בתוך קובצי סיפורים של ס. יזהר.
סיפור 'חרבת חזעה' נכתב על ידי ס. יזהר ופורסם ב-1949. זהו סיפור על כפר מדומיין שבו אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם. לגירוש, פירוש: כופים על אנשים ללכת ולעזוב את הבית, יש משמעות קשה לתושבים.
בזמן מלחמה, חבורה של חיילים מגיעה לכפר. הם יורים ליד בתים. אנשים בורחים ומתאספים תחת עץ גדול. החיילים עוברים בין הבתים וחלק מהבתים נשרפים או נהרסים. אחר כך מגיעות ארבע משאיות והעולים עליהן מנועים ממלא מקום לחזור. המספר רואה אישה וילד עולים על המשאית. הוא חושב שהילד הזה עלול לגדול לשנאה בגלל מה שקרה.
הסיפור תורגם לשפות רבות. בין התרגומים: ערבית (1981), גרמנית (1997), איטלקית (2005) ואנגלית (2008).
הצייר מרדכי ארדון יצר ציור בהשראת הסיפור. הציור נרכש על ידי גלריה ברומא. אחרי שארדון קיבל פרס, אונסקו הדפיס רפרודוקציות רבות של הציור והפיץ אותן בעולם.
הסיפור הוסרט לטלוויזיה בבימוי רם לוי. השידור תוכנן לפברואר 1978. לפני השידור היו ויכוחים רבים, והשידור נדחה לזמן מה. לבסוף הראוהו את הדרמה ב-13 בפברואר 1978.
הסיפור הופיע שוב כעשר פעמים בקובצי הסיפורים של ס. יזהר.
תגובות גולשים