חרם חברתי

חרם חברתי הוא נידוי של אדם על ידי קבוצה. נידוי הוא הוצאה מחוץ למעגלים החברתיים, הכלכליים והעסקיים.

חרם מתבטא בהימנעות מלשוחח, מלספק שירותים או מלכלול אדם בפעילויות. בקהילות סגורות הכוח של החרם חזק יותר, כי המוחרם מאבד כמעט את כל מערכת התמיכה שלו.

בין ילדים ובני נוער החרם נפוץ יותר ומקובל ככלי ענישה. גם מבוגרים נקטים לפעמים בהתנהלות דומה, אך בדרך כלל פחות בגלוי.

היהדות המסורתית השתמשה בעבר בנידוי הלכתי על מי שבחר להתנהג בניגוד לכללים. דוגמה היסטורית חשובה היא ברוך שפינוזה, שנמנעה ממנו חברות הקהילה באמסטרדם.

ברשת החרמות מתרחשות במהירות. בריונות רשת היא יחס פוגעני באינטרנט, כמו הפצת תמונות, מסרונים או פוסטים פוגעניים. תכנים מקוונים קלים להפצה וקשים להסרה. לכן הם עלולים לפגוע משמעותית במוניטין של אדם ולהתפשט אל קבוצות רבות.

בגיל ההתבגרות פגיעות ברשת כואבות במיוחד. צעירים בדרך כלל מגיבים מהר והתגובות נראות לכל אחד. זה מקשה על התאוששות מהירה.

נידוי חברתי עלול להוביל לשימוש מוגבר בסמארטפון. "שימוש בעייתי" הוא תלות בתכנים ובתקשורת מקוונת, שפוגעת בזמן ובתפקוד היומיומי. אנשים שמנסים לפצות על בדידות מחפשים קשרים ברשת. זה עלול להגביר את הבדידות במקום להקל עליה.

החרם פוגע ברווחה הנפשית, בריכוז ובתפקוד הקוגניטיבי. פגיעה קוגניטיבית מקשה על הבעה רגשית ומגבירה רגישות לרמזים בסביבה. נפוצים תחושות בדידות, חוסר אמון וניכור ממוסדות החינוך.

ההשפעות אינן רק על המוחרם. גם השאר בסביבה מרגישים פחות בטוחים ויותר מסיחים דעת. המשתתפים בחרם עלולים לפתח רגשות אשמה מאוחר יותר.

אסטרטגיות התמודדות כוללות ניסיון להתחבר חזרה עם המנדים, לפעול באופן ידידותי ולעזור להם. יש גם שיטות פסיכולוגיות, כגון שינוי פרשנות המצב (התבוננות אחרת) או הסחת דעת.

דיון בוועדת החינוך הגדיר בעיות במענה של בתי ספר. הורים דיווחו שמנהלות ויועצות נטו "לנרמל" מצבים ולא לזהות חרם. היו גם מקרים שבהם הורי תלמידים נאלצו להעביר ילדים למקום אחר.

לעיתים משתמשים באמצעים חינוכיים, כולל השעיה מבית הספר. השעיה היא אמצעי תגובה להפרות משמעת חמורות. על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך משך ההשעיה משתנה: עד יומיים בחינוך היסודי, עד ארבעה ימים בחינוך העל־יסודי במקרים של אלימות מילולית חמורה, ועד שמונה ימים בחינוך העל־יסודי במקרים של חרם מתמשך או הפצת תכנים פרטיים מביכים.

בנידוי דתי חותכים קשרים עם אנשים שלא מצייתים לכללים. קבוצות כמו עדי יהוה, כנסיות מסוימות וקבוצות דתיות אחרות דוחות את הבאים שאינם עומדים בדרישות.

המטרה היא לשמור על זהות הקבוצה ולמנוע התנהגויות שאינן תואמות את הנורמות. הנידוי עלול לכלול ניתוק ממשפחה וחברים. ההשפעות על בריאות הנפש ארוכות טווח, עם דיכאון, חוסר תקווה ותחושת אובדן.

מגפת הקורונה הביאה פיטורים ושינויים בעבודה. נידוי במקום העבודה, או "התרחקות חשאית", הוא תהליך של בידוד הדרגתי מהצוות. לעתים זה מקושר להטיה נגד עובדים מבוגרים.

נידוי בעבודה מקטין מעורבות, מוריד ביצועים ופוגע ברווחה הפסיכולוגית. תמיכה חברתית ומאפייני הנהגה משפיעים על הסיכון לנידוי.

חרם חברתי הוא כשקבוצה מתעלמת ממישהו. מתעלמים ממנו בחברה, בבית ספר או בעבודה.

באינטרנט קל לפרסם דברים רעים. תמונות או הודעות יכולות להשתכפל מהר. זה פוגע וגורם לילד להרגיש בודד.

כאשר ילד מבודד, הוא עלול להיות על הטלפון יותר. לפעמים זה מרגיע זמנית, אבל זה יכול לגרום לבעיות.

חרם יכול לגרום לעצב, לקושי לשים לב בבית ספר ולבדידות. גם שאר הילדים בכיתה נפגעים ומרגישים פחות בטוחים.

יש דרכים להתמודד: לנסות ליצור קשר שוב, להתנהג בנועם ולעזור. לפעמים רופאים או יועצים עוזרים מאד.

בתי הספר יכולים להגיב גם עם השעיה. השעיה היא שליחה הביתה לזמן קצר, והיא נעשית במקרים חמורים.

בקבוצות דתיות לעיתים מנדים אנשים שעזבו או לא מקיימים כללים. זה עלול להיות כואב כי ניתוק מגיע גם מהמשפחה.

במהלך הקורונה אנשים עובדים ומוצאים את עצמם מבודדים במקומות עבודה. זה עלול להפחית רצון לעבוד ולפגוע בתחושה הטובה שלהם.

להיות אדיב ולתמוך בחברים יכול לעזור למנוע חרמות.