יוחנן סימון (3.11.1905, 16.1.1976) היה צייר ישראלי, מוכר בעיקר בפרסקאות, ציורי קיר גדולים. הוא היה ממייסדי מכללת אורנים ומורה לאמנות בה. בתקופת מגוריו בקיבוץ גן שמואל (1937, 1953) נחשב לאחד האמנים המייצגים של התנועה הקיבוצית בסגנון של ריאליזם חברתי (אמנות שמתארת בעבודותיה מציאות חברתית ולעתים קוראת לשינוי).
סימון נולד בברלין במשפחה בורגנית. הוא צייר מגיל צעיר ולמד תחילה רפואה, אך עבר ללמוד אמנות ופיסול. קיבל הכשרה באקדמיות בגרמניה ובפריז, שם נפגש עם אמנים בכירים והשפיעו עליו, ביניהם מקס בקמן והצייר הצרפתי אנדרה דרן (שפעל בתנועת הפוביזם, שימוש בצבעים חזקים ונועזים).
ב-1934 עבד בעריכה גרפית בעיתון בפריז, וב-1935 הציג תערוכת יחיד. ב-1936 עלה לארץ ישראל ונכנס לקיבוץ גן שמואל. שם עבד בעבודות חקלאיות ולקח זמן עד שקיבל יום עבודה לציור. שירת בארגון ההגנה ובפלמ"ח במחלקת ההסוואה במלחמת העצמאות.
בסוף 1953 עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב. בהמשך התגורר בהרצליה והחזיק סטודיו בכפר האמנים עין הוד. ב-2001 נערכה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית של יצירתו בשם "דיוקן כפול".
סימון עסק במגוון תחומים: ציורי קיר (פרסקאות), כרזות פוליטיות, ציורים של חיי הקיבוץ, רישום, איורים לילדים וקריקטורות. הוא שלט בקו וברישום, כלומר ביכולת לצייר ולארגן ציור באמצעות קווים מדויקים.
כישרונו הגרפי גרם לגיוסו לצייר כרזות פוליטיות לתנועות השמאל ולוועידות עובדים. הכרזות היו פרופגנדה (תעמולה) והציגו מסרים כמו תמיכה במהפכות ובסולידריות עם ברית המועצות. סגנונו כלל קווי מתאר שחורים וכבדים, קומפוזיציות דחוסות ודימויים דרמטיים.
סימון צייר רבות סצנות משפחתיות וחיי שיתוף בקיבוץ. הדמויות שלו נראו גדולות, בריאות ואופטימיות. ציוריו הציגו את חיי הקיבוץ כשלמים ויפים, אך גם תיארו חיבה משפחתית פרטית. על כך ספג ביקורת בחוגים מסוימים, שטענו שהצגה כזו קרובה מדי לסנטימנטליות משפחתית ובכך סותרת את האידאולוגיה הקיבוצית הקשוחה.
בעקבות עבודתו בחקלאות פיתח סימון סגנון צבעוני מונוכרומטי, בעיקר גווני אדמה. הציורים מאותה תקופה מדגישים את עבודת האדמה ואת ערך העבודה הקולקטיבית. הדמויות לעיתים חסרות פנים ומדגישות את המאמץ הקבוצתי.
הרישום היה כלי מרכזי ביצירתו. בשנות ה-40 זה הפך למדיה עצמאית. בשנות ה-50 התפתח קו גרפי-איורי המספר סיפור בתמונה אחת. בשנות ה-60 וה-70 שימש הרישום בעיקר ככלי הכנה לציורים רחבי-ממדים.
סימון התעניין בציור קיר אחרי שראה זאת בניו־יורק ובאיטליה. ניסיונותיו הראשונים בארץ כשלו בגלל תנאי אקלים, אך אחר כך הוא שיפר טכניקות וצבעים מקומיים והצליח לשמר חלק מהקירות. כמה ציורי הקיר שלו הושמדו מאוחר יותר בעבודות בנייה.
במסעו לאמריקה הלטינית צייר סימון קירות בבניינים יהודיים. עד 2001 שרד רק ציור אחד, "נוער בקיבוץ", בבית ספר בסאו פאולו. כשהמקום נרכש והקיר היה בסכנת הרס, פורק, שוחזר והובל לישראל. ב-29.7.2006 נחנך הקיר בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל.
סימון אייר סיפורים לילדים בעיתון "על המשמר לילדים" והיה מאייר קומי ומוכשר. בנוסף צייר קריקטורות על חיי הקיבוץ שפורסמו בעלון הקיבוץ. במסעותיו פרסם גם ספר סיפורים ברזילאי עם איוריו.
ב-1953 השתתף בתערוכה על הנגב. בהתחלה ראה בו אתר טיולים נוער, ואז הפך את הנגב בשיריו לצללית שטוחה גווני חום, עם סצנות של מדידה, סלילה והנחת צינורות מים.
בהצטרפותו ל"אופקים חדשים" חל שינוי: סימון עבר לעבודות יותר מופשטות ופחות ריאליסטיות. בשנות ה-50 וה-60 צייר צמחים ודמויות ארוכות, סגנון שכונה "מופשט ווגטטיבי". בשנותיו האחרונות הופיעו מוטיבים סוריאליסטיים (דימויים לא מציאותיים) והפנמה של השפעות כמו זו של ז'ואן מירו.
יוחנן סימון (1905, 1976) היה צייר. הוא צייר פרסקאות, ציורי קיר גדולים. הוא גדל בברלין והתחיל לצייר בילדות.
למד אמנות בגרמניה ובפריז. ב-1936 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ גן שמואל. בקיבוץ עבד בחווה וציור היה חלק מחייו. ב-1953 עבר לתל אביב והקים סטודיו.
הוא צייר קירות, כרזות, תמונות של משפחות וחיי הקיבוץ, ורישומים ברורים. רישום זה ציור בעיפרון או בפחם לפני הציור.
בקירות ששימש צייר רבים. ציור אחד שלו ששרד היה "נוער בקיבוץ" בסאו פאולו שבברזיל. כשהקיר היה בסכנה, הוא הוסר, שוחזר והובא לגן שמואל ב-2006.
הוא אייר סיפורים לילדים וצייר קריקטורות - ציורים מצחיקים על חיי הקיבוץ.
בזמן חייו עבר מציורים ריאליים לציורים יותר מופשטים. בסוף חייו הופיעו ציורים עם דמויות וצמחים שלא נראו אמיתיים.
יש מוזיאון ותערוכה שהתעסקו בעבודותיו אחרי מותו.
תגובות גולשים