יחמור

יחמור (שם מדעי Dama) הוא סוג של פרסתנים, כלומר חיות עם פרסות. הם שייכים למשפחת האייליים, תת-משפחה של איילי העולם הישן. לאורך הזמן זוהו בסוג שני מינים עיקריים: היחמור האירופאי והיחמור הפרסי, שהוגדר בעבר כתת-מין של האירופי. הקרבה הטקסונומית לסוג אייל חזקה.

ליחמור פרווה חמרה מנוקדת בלבן. גחון ורגליים תחתונות לבנים. יש מקרים נדירים של פרווה לבנה או שחורה, לרוב כתוצאה מהכלאה. הזכר גדול יותר ונושא קרניים מסועפות, הנושרות כל שנה וגדלות מחדש. קרניים מכוסות בתחילה בעור סרק שנושרת עד שנשארת העצם החשופה.

אורכו של יחמור בוגר כ-1.20, 1.50 מטר. הגובה עד כ-1.20 מטר. זכר ממוצע שוקל כ-100 ק"ג ונקבה כ-60 ק"ג. תוחלת החיים בטבע היא כ-14, 17 שנים.

בזמני עידן הקרח היחמור היה נפוץ בכל אירופה. עם ההתחממות תפוצתו הצטמצמה למזרח התיכון, טורקיה וצפון אפריקה. היחמור הפרסי חי במקור במערב אסיה. האדם שינה את תפוצתם: רומאים השיבו יחמורים לאזורם, וציד וביות פגעו באוכלוסיות.

כיום היחמור האירופאי נפוץ במרכז ודרום אירופה. היחמור הפרסי נדיר מאוד ונמצא בסכנת הכחדה, בעיקר בעקבות ציד. בתחילת המאה ה-20 אוכלוסייתו הצטמצמה מאוד, אך מאז שנות ה־50 החלו מאמצי שימור בשטחי איראן.

בתחילת שנות ה־70 יזמה רשות שמורות הטבע החזרת היחמור לישראל. שני זוגות הובאו ושוחררו בחי-בר בכרמל. בשנת 1989 פרצה שרפה בשמורה, אך רוב היחמורים ניצלו. נכון ל־2007 חיו בכרמל כ־650 פרטים. שחרורים נוספים של יחמורים פרסיים נעשו בשנת 2007 ובינואר 2020 בגליל העליון.

היחמורים חיים בעדרים קטנים של 5, 20 פרטים. הם בוחרים יערות, חורשים, שטחי מרעה וגדות נהרות. הם אוכלים דשא ומיני עשבים, ומקנקים עלים ופירות גם על ידי עמידה על הרגליים האחוריות. אויב טבעי עיקרי בטבע הוא הזאב.

עונת ההזדווגות בעונה הקרה, בסתיו. הזכרים משמיעים קריאות רום ומשתתפים בטקסי ראווה ובקרבות עם קרניים. מאבקי זכרים יכולים להיות קשים ולהימשך זמן רב, אך בדרך כלל לא מסתיימים במוות. העופרים נולדים בתחילת הקיץ, כהים ונקודתיים, והאם מזהה אותם לפי ריח לפני ההנקה.

היחמור נוח לביות ולשימור בשמורות וגני חיות. ציד לרבות תעשיית בשר ופרווה פגע באוכלוסיות, ובייחוד ביחמור הפרסי. סכנות נוספות הן תאונות דרכים והרס בית גידול. יחד עם זאת נעשים מאמצי שימור ושיקום אוכלוסיות בטבע.

מומחים נחלקים בשאלה אם "היחמור" במקרא הוא אותו סוג Dama. יש הסוברים שמדובר בבובאל או באייל אחר. אחרים מזהים את היחמור הפרסי או האירופאי עם ההוזכרות המקראית. השם 'יחמור' משויכו לצבע חום-אדמתי, וכפי שמופיע גם בכתובות עתיקות באזור.

יחמור (Dama) הוא חיה עם פרסות. פרסות הן אצבעות חזקות כמו סוסים. היחמור קרוב לאייל.

ליחמור פרווה חומה עם נקודות לבנות. הזכר גדול ויש לו קרניים. קרניים הן עצמות על הראש שנושרות כל שנה וגדלות מחדש. גוף יחמור בוגר כ־1.2, 1.5 מטר. זכר שוקל כ־100 ק"ג ונקבה כ־60 ק"ג.

פעם היחמור היה נפוץ ברחבי אירופה. אחר כך נשאר בעיקר במזרח התיכון ובמערב אסיה. היחמור הפרסי נדיר מאד היום. אנשים צדו אותו וגרמו לו להיעלם ממקומות רבים.

בשנות ה־70 הובאו כמה יחמורים ושוחררו בכרמל. ב־1989 הייתה שרפה, אבל רבים ניצלו. בשנת 2007 נמצאו בכרמל כמה מאות יחמורים. בשנים מאוחרות שוחררו גם פרטים בגליל.

היחמורים חיים בעדרים קטנים. הם אוכלים דשא ועלים. לפעמים הם עומדים על הרגליים האחוריות כדי לאכול עלים גבוהים. הזאב הוא אויב טבעי שלהם.

הזדווגות קורה בסתיו. זכרים נלחמים בקרניהם כדי לזכות בנקבות. העופרים נולדים בקיץ. האם מזהה את גוזליה לפי הריח שלהן.

היחמור אפשר לביית בקלות והוא חי בשמורות. ציד והרס בתי גידול מסכנים אותו. לכן שומרים עליו ושומרים עליו בשמורות.

יש חילוקי דעות אם היחמור במקרא הוא אותו חיה. חלק מהחוקרים אומרים שכן, אחרים מציעים חיות שונות.