ימין משה

ימין משה היא שכונה ותיקה בירושלים סמוכה לעיר העתיקה. השכונה הוקמה כחלק מהיציאה מן החומות ונקראה על שמו של משה מונטיפיורי. המגרש נותר ריק לאחר הקמת משכנות שאננים, והוקם על ידי יזמים ותורמים אמריקנים ובריטים בעשורים האחרונים של המאה ה-19. הקרקעות נרכשו בכספי תרומות של יהודה טורא ובסיועו של מונטיפיורי ועל ידי דמויות כמו גרשון קורשיד. המפעל הראשון במקום היה טחנת קמח, שנועדה לספק קמח זול לעניים. השכונה הושלמה בסוף המאה ה-19 ונבנתה בשורות של בתים קטנים בני שתי קומות, עם דירות של שני חדרים ומטבח אחורי.


כספים לרכישת הקרקע נאספו מתרומות של יהודה טורא, ונוהלו עם מעורבותו של מונטיפיורי. גרשון קורשיד שימש אפוטרופוס לעזבון טורא. התוכנית המקורית הייתה להקים בית חולים, אך לבסוף הוחלט לבנות בתים לעניים.

מונטיפיורי הקים טחנת קמח וחיזק את הקהילה המקומית. האדריכל ויליאם סמית' תכנן את השכונות שמיועדות לתושבים עניים בעלי מידות טובות וללמדנים. השם "משכנות שאננים" נבחר על בסיס פסוק מישעיהו.

"קרן מזכרת משה" היא קרן צדקה שהוקמה להנצחת פועלו של מונטיפיורי. כספי הקרן שימשו לבניית שכונות חדשות בירושלים.

השטח הצמוד למשכנות שאננים הושג אחרי מחלוקות משפטיות עם יוסף סבאג. עולי חס ושלום התיישבו במקום תחילה ללא רשות, ובשנים הבאות הוחל בהקמת ימין משה. השכונה נחלקה בחלקיה לאשכנזים ולספרדים, עם רחובות ראשיים נפרדים.

הבתים היו קטנים, שני חדרים בדירה, ושכונת מדרגות רחבה על פני השיפולים. בשנת 1897 נחנך בית הכנסת הספרדי, וב-1898 הוקם בית הכנסת האשכנזי.

התושבים היו דתיים, אך לא קיצוניים, ורבים עסקו במסחר ולימוד תורה. רבנים וסוחרים משכילים חיו בשכונה, והקהילה נודעה כלשכונה של חכמים.

השכונה שסווגה כשכונת ספר, כלומר מחוץ לחומות, סבלה ממתח ביטחוני לאורך השנים. פרעות ואלימות בשנים 1929 ובמהלך שנות ה-30 פגעו בקהילה, והמגמה הייתה של הידרדרות שהגולשת לעזיבה הדרגתית עד 1948.

במלחמת העצמאות שימשה ימין משה כמחברת בין העיר החדשה לעיר העתיקה. עקב מיקומה התאפשרו התקפות, ומגיני השכונה סבלו אש ומאבקים. לבסוף ננטשה השכונה ביום עזיבת הבריטים ב-14 במאי 1948.

לאחר המלחמה השטח נותר בצד הישראלי של הקו העירוני. בשנת 1949 עלו עולים מטורקיה והתיישבו בשכונה הנטושה. הם שיפצו בתים, הקימו מכולת, מקווה ובית ספר דתי. בהדרגה חברו מים, חשמל וביוב.

לאחר מלחמת ששת הימים החל מהלך שינוי: המדינה והרשויות קידמו שיקום והחברה לפיתוח מזרח ירושלים קיבלה סמכויות לפיתוח. הוצעה תכנית לשנות את אופיה לשכונת אמנים ואקדמאים. התושבים הותיקים התנגחו נגד הפינויים; עתירות משפטיות נדחו ובסוף רבים פונו. הפינוי התאפיין גם בעוינות עדתית, והיו לכך השלכות חברתיות ומחאתיות.

בעשורים שלאחר מכן הפכה ימין משה לשכונה יוקרתית ומרכז אמנותי: גלריות, מרכז מוזיקה וטחנת רוח שהפכה למוזיאון. המרכבה של מונטיפיורי מוצגת בשכונה כשיחזור של המקור. החברה לפיתוח מזרח ירושלים ממשיכה לתחזק אזורים אלה ותושבים משלמים דמי אחזקה.

ימין משה היא שכונה ישנה ליד העיר העתיקה בירושלים. השכונה נקראה על שמו של משה מונטיפיורי. לפני שהוקמה היו תרומות שקנו את האדמות, ובמקום הקימו טחנת קמח. טחנת קמח פירושה מבנה שמטחן גרעינים וקוצץ אותם לקמח.

הרבה אנשים חשובים עזרו לקנות את האדמות. הם רצו לבנות בתים לעניים.

בסוף המאה ה-19 הוקמו בתים קטנים בני שתי קומות. היו שני חדרים בדירה בדרך כלל.

הרחובות היו מרוצפים באבן, והיו מדרגות תלולות שיורדות במטה. הוקמו גם בתי כנסת לשכונה.

בעבר השכונה הייתה מחוץ לחומות העיר. זה הפך את החיים לעיתים מסוכנים. חלק מהתושבים עזבו לפני 1948.

ב-1949 עלו לישראל עולים מטורקיה והתיישבו בשכונה. הם תיקנו בתים בלי מים וחשמל בתחילה. אחר כך העירייה חיברה את השכונה למים ולחשמל.

בשנות ה-60 וה-70 בנו במקום פרויקטים שגרמו לתושבים הישנים לעזוב. במקום באו אמנים וסופרים.

היום יש בשכונה גלריות, מרכז מוזיקה ומוזיאון בטחנת הרוח. יש גם מרפסת שממנה רואים את חומות העיר העתיקה.