יעקב בורקהרדט

יעקב כריסטוף בורקהרדט (25.5.1818 בזל - 8.8.1897 בזל) היה היסטוריון של האומנות והתרבות. הוא הדגיש שיש לפרש תקופות היסטוריות לא רק לפי אירועים פוליטיים, אלא גם לפי אמנות, אינסטיטוציות וחיי יום־יום.

נולד בבזל; אביו היה כהן פרוטסטנטי בכיר. אמו מתה בשנת 1830 כשהיה בן שתים־עשרה. בין 1835 ל־1838 למד באוניברסיטת בזל ובניישאטל. למד גם בברלין אצל חוקרים ידועים, והושפע משיטת המחקר של ליאופולד פון רנקה, שהתמקדה בעבודה על מקורות ותיעודים. ב־1841 למד בבון אצל היסטוריון האמנות פרנץ קוגלר. ב־1842 חזר לבזל והחל ללמד; החזיק במשרה באוניברסיטת בזל עד לפרישתו ב־1893. מ־1886 לימד רק היסטוריה של האומנות. דחה הצעות משרות חשובות בטיבינגן וברלין. פרידריך ניטשה ראה בו מורה חשוב והשפיע ממנו.

כתביו קידמו את היסטוריית האומנות כדיסציפלינה אקדמית, ולעיתים כתיבתו הייתה בעלת ערך ספרותי. גישתו שמה דגש על התרבות והאמנות בזמן ניתוח שינויים חברתיים ופוליטיים.
ב־1838 ערך את מסעו הראשון לאיטליה. ב־1847 ו־1853 פרסם עבודות חשובות, וב־1853, 1854 שהה הרבה באיטליה ואסף חומר ל־Der Cicerone, מדריך לאומנות איטליה המכסה פיסול, ארכיטקטורה וציור. חצי מהמהדורה המקורית שלו מוקדשת לאמנות הרנסאנס.
ב־1860 פורסם ספרו המפורסם Die Cultur der Renissance in Italien ("תרבות הרנסאנס באיטליה"). ספר זה הפך לפרשנות חשובה ומשפיעה של הרנסאנס במאה ה־19. בורקהרדט וג'ורג' וויט נחשבים למייסדי המחקר המדעי של הרנסאנס; בניגוד לוויט, בורקהרדט חקר את כל היבטי החברה של תקופת הרנסאנס.

בורקהרדט היה חבר לאסכולת בזל בהיסטוריוגרפיה, יחד עם כמה חוקרים נוספים. אסכולה זו ראתה את ההיסטוריה ככלי חינוכי הומניסטי, ואת סיפורים ודימויים חזותיים כאמצעי להבנה. זאת לעומת אסכולת ברלין, שניסתה לחפש "אמת היסטורית" אובייקטיבית באמצעות מקורות קפדניים.

בספר זה תיאר בורקהרדט את הנפילה הפוליטית והחברתית של האימפריה הרומית בתקופות דיוקלטיאנוס ואחרים. לדעתו, הגורם המרכזי לקריסה היה תהליכים פנימיים ולא רק פלישות חיצוניות. הוא טען שקונסטנטינוס (בגרסה שלו, מנהיג פגאני גם אחרי התנצרותו) והכמורה ששמרה על ערכים רוחניים היו גורמים מרכזיים בשינוי המבנה החברתי.

בספר זה בורקהרדט מתאר את התפתחות תרבות חיים חדשה באיטליה. הוא מדגיש את המתחים בין המורשת הקלאסית לבין היצירה האינדיבידואלית. הטקסט משלב סיפורי מעשה, תיאורי נוף, תיאורי מבנים ויצירות, וציטוטים ממקורות ראשוניים.
הוא מציג את האומנים וההוגים לצד המלחמות הפוליטיות בפירנצה ובאיטליה. דוגמה חשובה אצלו היא מקיאבלי. בורקהרדט תיאר את מקיאבלי כמייצג שימור זיכרון לאומי וכתהליך תרבותי מתמשך, לא רק מהפכה פוליטית בודדת. הוא פיתח את רעיון ה"מיתוהיסטוריה", מיתוס לאומי החקוק בזיכרון הקולקטיבי.

בין כתביו המרכזיים: Bemerkungen über schweizerische Kathedralen, Die Zeit Constantins des Grossen, Der Cicerone ו־Die Cultur der Renissance in Italien. כמו כן הוציא מהדורות ועיבודים לעבודות של קוגלר.

מחקריו וספריו עוררו דיון והשפיעו על חוקרי הרנסאנס וההיסטוריוגרפיה בדורות שאחריו.

יעקב כריסטוף בורקהרדט נולד בבזל ב־1818 ומת ב־1897. הוא היה היסטוריון, אדם שלומד את העבר. הוא חקר גם אומנות, ציורים, פסלים ובניינים.

אימו מתה כשהיה ילד. למד באוניברסיטאות בבזל, בברלין ובבון. נסע לאיטליה כדי לראות אמנות. חזר לבזל ולימד שם שנים רבות. הפרופסור ניטשה אהב את ההרצאות שלו.

כתב ספרים על היסטוריה ואומנות. אחד המדריכים המפורסמים שלו נקרא Der Cicerone. זהו מדריך למי שמבקר באיטליה ומבין אמנות.

הוא חשב שההיסטוריה היא גם על אנשים, תרבויות וחיי יום־יום. זה חשוב כמו אירועים פוליטיים.

בספר זה תיאר את דעיכת האימפריה הרומית. הוא חשב שהשינויים באים גם מבפנים, לא רק מהתקפות חיצוניות. תיאר איך הכנסייה שמרה על ערכים רוחניים וזיכרון.

זהו הספר המוכר ביותר שלו. רנסאנס = תקופה שבה אנשים למדו מחדש את תרבות יוון ורומא ויצרו אמנות חדשה. בורקהרדט תיאר את האומנים, הנופים והבניינים. הוא דיבר גם על מקיאבלי, שאהב לשמר זיכרון של העיר פירנצה.

כמה מספריו החשובים: Die Cultur der Renissance in Italien, Der Cicerone ו־Die Zeit Constantins des Grossen.

עבודותיו השפיעו על חוקרים רבים שנכתבו אחריו.