הרב יעקב מאיר (12.5.1856, 26.5.1939) נולד בירושלים למשפחה שעירבה מנהגים ספרדיים. בצעירותו למד אצל מקובלים (לומדי קבלה, ענף תורני שעוסק בסודות ופירושים רוחניים) וישב בישיבת "בית אל". בגיל צעיר היה גם שד"ר (שליח מטעם הקהילה) ועסק בעסקנות חברתית.
הוא נישא בגיל 16 ונשאר פעיל בלימוד תורה ובפעילות קהילתית. ב־1879 היה ממייסדי חברת "ביקור חולים" שייסדה את בית החולים משגב לדך, ושימש כגבאי החברה. בשנת 1882 יצא כשליח מטעם כוללות ירושלים לבוכארה, שם השפיע על יהודי המקום ועודד עליות לארץ. מאוחר יותר יהודי בוכארה עלו ושכנו בשכונת הבוכרים בירושלים, והוחלט לבחור בו כאחד מטובי השכונה.
בשנות ה־80 של המאה ה־19 הוביל משלחות גם לצפון אפריקה, ועזר בסידורי עדות ובהקמת שכונות בירושלים. הוא פעל לאחד בין ספרדים לאשכנזים באמצעות התאחדות משותפת. יחד עם הרב חיים הירשנזון ייסד את חברת "שפה ברורה" לקידום העברית, והיה חבר בוועד הלשון שהוביל מאוחר יותר לאקדמיה ללשון העברית.
ב־1906 נבחר לרבה הראשי הספרדי של ירושלים, בתואר "הראשון לציון" (תואר לרב הבכיר של הקהילה הספרדית). מינויו עורר מחלוקות פוליטיות ודתיות. בעקבות הלחצים חויב להתפטר, והתפקיד הושאל לחמישה רבנים שונים במשך הזמן.
ב־1907 התמנה לרב קהילת סלוניקי ושימש שם למעלה מעשר שנים. בזמן מלחמת העולם הראשונה סייע בהקמת לגיון עברי מיהודי יוון, ושמר קשרים עם ראשי התנועה הציונית בארץ. ב־1917 שרפה גדולה בסלוניקי השמידה חלק מספרייתו וחידושיו על השולחן ערוך.
ב־1921 נבחר לצד הרב אבן־חזיהו אברהם יצחק הכהן קוק לשמש כרב ראשי לארץ ישראל, ונשא שוב את התואר "הראשון לציון". הוא תמך ברעיון בית דין לערעורים והשתתף בפעילויות פוליטיות אזרחיות, כולל נוכחותו באספת הנבחרים הראשונה. מאוחר יותר, כשחוקות מסוימות נאמדו כנוגדות לדעתו, הוא נקט עמדה של אי־השתתפות של ועד הספרדים בכנסת.
בשנותיו האחרונות כיהן כנשיא בית הדין לערעורים ונשיא מועצת הרבנות הראשית. בעת המאורעות בסוף שנות ה־30 קרא להבלגה ולהימנעות ממעשי נקם. נפטר במאי 1939 ונטמן בהר הזיתים. שמו הונצח ברחוב בשכונת זיכרון משה.
היו לו בת ובן; בנו נפטר בילדותו. חתנו היה רפאל יהושע עזריאל. אחותו נישאה לרב מאיר שמואל קסטל.
הוא קיבל מספר עיטורים מחוץ ומבית, ביניהם אות מסדר האימפריה הבריטית (CBE), עיטור לגיון הכבוד הצרפתי, וכן עיטורים מממשלות העות'מאנית ויוון ומהח'ליפות של חוסיין בן עלי.
הרב יעקב מאיר נזכר כאחד המנהיגים הדתיים הבולטים בתור שלו. הרב עובדיה יוסף ציין את גדולתו התורנית אף כשלבש מדליות בצורת צלב, והשתמש במנהגיו כהלכה.
הראב יעקב מאיר נולד בירושלים ב־1856 ונפטר ב־1939. הוא היה רב חשוב בקהילה הספרדית. (רב = אדם שמוביל את הקהילה הדתית.)
כשהיה צעיר למד אצל מקובלים. מקובל = תלמיד קבלה, לימוד רוחני. בגיל 16 התחתן ועבד גם בעזרה לקהילה. הוא עזר להקים בית חולים בשם משגב לדך.
הרב יצא לשמש שליח (שליח = נציג שנשלח מטעם הקהילה) לבוכארה. שם עזר ליהודים במקום והם עלו לירושלים מאוחר יותר. הוא גם עזר לבנות שכונות בירושלים.
בשנת 1906 נבחר לרבה הראשי הספרדי של ירושלים. תוארו היה "הראשון לציון". חלק מהאנשים התערבו והוא נאלץ להתפטר. אחר כך כיהן רב בסלוניקי שנים רבות.
ב־1921 נבחר שוב להיות רב ראשי לצד הרב קוק. הוא עזר לקדם את לימוד העברית. בעת מרובות קיבל החלטה להעדיף שלום ולהמנע מנקמות. הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים.
היו לו ילדים ונכדים. הוא קיבל פרסים רבים ממדינות שונות. בין הפרסים היו אות מהבריטים ואות מהצרפתים.
הוא זכור כמנהיג דתי חשוב שפעל לעזור לאנשים ולקדם את השפה העברית.
תגובות גולשים