יצחק נסים

יצחק נסים נולד בבגדאד ב-12 בדצמבר 1895 ונפטר ב-9 באוגוסט 1981. שמו השני, נסים, מקורו ביום הולדתו בחנוכה. למד תורה אצל רבנים בבגדאד ועלייתו לארץ הייתה בשנת 1925 יחד עם אשתו ויקטוריה, במסע שארך חודשים וכלל נסיעה על גבי חמורים. בירושלים התקרב לרבנים מרכזיים ועבד גם במסחר. ב-1951 התמודד ברשימת אמוני ישראל לכנסת, אך הרשימה לא עברה את אחוז החסימה.

בשנת 1953 הזמינו אותו להמשיך בדרכו של הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, וב-1955 נבחר לראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לישראל. בבחירה קיבל 42 קולות מול 27 ליריבו. חוגים חרדיים ראו בו נטייה ליברלית וניסו להחליפו. בתפקידו כיהן עד 1972, אז הוחלף יחד עם הרב הראשי האשכנזי. ב-1976 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן. רעייתו נפטרה ב-1988.

כראשון לציון חיפש דיאלוג גם עם הציבור החילוני. ערך סיורים בקיבוצים וביקר קהילות שונות. ביתו שימש מקום מפגש לפוליטיקאים ולחוקרים. במהלך ויכוח על חוק "מיהו יהודי" דגל בכך שההגדרה תתבסס על ההלכה (חוקי הדת היהודיים) ולא רק על הצהרות אישיות. הוא שלח מכתבים לרבנים בעולם כדי לגייס תמיכה בעמדתו.

ב-1957 החרים טקס זיכרון לנשיא חיים וויצמן בגלל שהטקס לא נעשה לפי מסורת ישראל. ב-1964 סירב לפגוש את האפיפיור פאולוס השישי בזמן ביקורו בישראל, מתוך עמדה שמחייבת יחס סימטרי בין מנהיגי דתות. עוד פעל להבעת ריבונות יהודית בהר הבית (הר הבית, האתר הקדוש בירושלים) ואישר עליית יהודים לשם כדי להראות בעלות סמלי.

בשנת 1960 יזם את העלאת עצמות הרב חיד"א וקבורתו בארץ בהר המנוחות. הקים בית מדרש להכשרת רבנים; בין בוגריו נמנים מרדכי אליהו ומשה טופיק.

לאחר פטירתו הוקם מכון "יד הרב נסים" לשילוב מחקר ותורה. שמותיו הונצחו ברחובות ובבתי ספר בכמה ערים. נבחר כדמות מופת בחינוך הממלכתי־דתי בשנת התש"ף.

היו לו חמישה אחים. אחד מהם, שלמה ציון, נהרג על ידי השלטונות בבגדאד בתחילת 1917, ואחיו כתב לזכרם קינה שהושמעה שנים רבות. אח נוסף, אברהם חיים, היה ראש ישיבה ועבד על מהדורות של ספרים תורניים.

ליצחק נסים ולויקטוריה נולדו ארבע בנות ושלושה בנים. בין ילדיו: פרופ' מאיר בניהו, ח״כ ושר משה נסים, ורות נסים שהייתה מפקחת על גני ילדים ומחברת ספרי הדרכה.

בין תלמידיו ובוגריו של בית המדרש היו הרב מרדכי אליהו והרב משה טופיק.

יצחק נסים נולד בבגדאד ב-1895 ונפטר ב-1981. קוראים לו נסים כי נולד בחנוכה. ב-1925 עלה לארץ עם אשתו ויקטוריה. הם נסעו בחלקים מהדרך על גבי חמורים. בירושלים למד ועבד במסחר.

בשנת 1955 נבחר לראשון לציון, הרב הראשי הספרדי של ישראל. תפקיד זה הוא ראש הדת של הקהילה הספרדית. כיהן בתפקיד עד 1972. ב-1976 קיבל תואר כבוד מאוניברסיטת בר־אילן.

הוא דיבר גם עם אנשים חילוניים. ערך סיורים בקיבוצים. בבניין ביתו נפגשו פוליטיקאים וחוקרים.

כשדנו מי נחשב יהודי, רצה שההגדרה תעשה לפי ההלכה (הלכה, חוקי דת יהודיים). הוא שלח מכתבים לרבנים בחו"ל כדי שיתמכו ברעיון.

ב-1964 סירב לפגוש את האפיפיור בזמן ביקורו. הוא חשב שיש לשמור כבוד הדתות באופן שווה. הוא גם אישר עליית יהודים להר הבית (הר הבית, אתר קדוש בירושלים) כדי להראות בעלות סמלית.

ב-1960 דאג להעברת עצמותיו של הרב חיד"א לקבורה בארץ.

אחרי מותו הוקם מכון בשם "יד הרב נסים". שמו הופיע ברחובות ובבתי ספר בכמה ערים.

לפניו היו לו חמישה אחים. אחד האחים נהרג ב-1917 על ידי השלטונות בעיראק. יצחק כתב פזמון זיכרון שנקרא שנים רבות.

יצחק וניסים ויקטוריה היו הורים לשבעה ילדים. בין ילדיו: פרופ' מאיר בניהו, משה נסים ורות נסים.

הרב מרדכי אליהו והרב משה טופיק למדו בבית המדרש שהקים.