ישיבת נובהרדוק

ישיבת נובהרדוק הייתה ישיבה ליטאית (מוסד ללימוד תורה) שנודעה בשילוב מיוחד של לימוד דקדוקי ותורת המוסר (מוסר = לימוד על מידות האופי). היא נוסדה ב-1896 על ידי הרב יוסף יוזל הורוביץ, שנודע בכינוי "הסבא מנובהרדוק". שיטתו דגלה בביטול הרצון והעמקת העבודה המעשית על המידות.

הישיבה הוקמה בנובהרדוק עם כ־10 תלמידים, ובמהרה גדלה. בתוך שנה הגיעו כ־50 תלמידים, ובשנת 1899 כבר היו כ־200. בראשית הדרך התעוררה נגדה ביקורת מצד חלק מהקהילה, אך רב העיר תמך בה. בתקופת הפעילות המוקדמת היה המשגיח הרב אליהו דב ברקובסקי.
הרב הורוביץ פעל לפתוח סניפים בערים יהודיות מרכזיות, כגון ברדיצ'ב, אודסה ומוהיליב-פודילסקי. ב־1912 הוקם בניין ישיבה חדש בשתי קומות.

בשנת 1914, עם פרוץ המלחמה, הועברה הישיבה למקומות פנימיים יותר כמו הומל ורוסטוב על הון. נוסדו סניפים נוספים בערים שונות. הרב יוסף יוזל נפטר בטיפוס בקייב ב־1919, ומחליפו היה חתנו ר' אברהם יפה'ן.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פעלו סניפים מרכזיים בהומל, קייב, רוסטוב וברדיצ'ב. בשנות ה־20 הרשויות הסובייטיות הגבילו את פעילות הישיבות; חלק מהחניכים נעצרו ועבדו בעבודות כפייה. התלמידים והמנהיגים ארגנו העברות של הישיבות לפולין, והן הוקמו מחדש בערים כמו ביאליסטוק, מזריץ' ופינסק. בשנות ה־30 גדל מספר תלמידי הרשת עד לכ־4,000, וביאליסטוק נחשבה לאחת הגדולות.

בתחילת המלחמה נמלטו רבים אל וילנה. ישיבות חיפשו אשרות יציאה לארצות הברית; חלק הצליחו והקימו סניף בניו יורק. אחרים שסירבו לאזרחות רוסית נשלחו לסיביר כ"אויבי העם" והועבדו בעבודות כפייה. חלק מהתלמידים נהרגו על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה שרד חלק קטן, שחזרו לפולין והקימו ישיבה בלודז'. אחרי פוגרום קיילצה עזבו רבים את פולין ועלו לארץ ישראל.

בארץ הוקמו סניפים וכוללים על ידי תלמידים ומנהיגים של נובהרדוק. בשנת 1929 הוקם סניף בתל אביב על ידי הרב הלל ויטקינד. לאחר המלחמה עברו חלק מהפעילות לבני ברק ולירושלים, ונפתחו כוללים כמו "בית הלל" ו"עטרת יוסף". בישיבות ובכוללים כיהנו רבנים בולטים, וחלקן פעלו עד שנות ה־60 וה־70. בפברואר 2022 הוקם גרעין ישיבה ברמת השרון, שעבר לאחר מכן לבית חלקיה.

בצרפת פועלות כיום שתי ישיבות שנבנו על דרך נובהרדוק, אחת בארמנטייר והשנייה בבוסייר, בהקמת הרב גרשון ליבמן. בקיץ 2021 נפתחו חקירות בעקבות תלונות על אלימות נפשית ופיזית בישיבת בוסייר; בינואר 2022 נעצרו מספר מנהלים בחשדות של העלמת מס, ניהול כת (כת = קבוצה בעלת שליטה פנימית קיצונית), ופגיעה בקטינים. במרץ 2022 שודר תיעודי על ההתלונות.

השיטה, על פי ספרו של הרב הורוביץ "מדרגת האדם", הדגישה את שפלות האדם ואת המאבק בין השכל לרצון. לפי השיטה, הרצון (היצר) מרחיק את האדם מהאמת, והשכל עלול להפוך לעבד הרצון. הפתרון היה "ביטול הרצון", עבודה עצמית קשה לשבירת המידות. בפועל זה התבטא בפעולות של השפלה עצמית פומבית, רשום יומי של כשלונות והצלחות, עבודת חבורות שיתוף, ו"בורסה", הליכות בזוגות לשיחה ועבודה על היצר. נובהרדוק דחתה רכושנות והעדיפה לבוש ותנאי חיים צנועים.
הישיבה משכה תלמידים משכבות עממיות והתנהלה לעתים בסגנון תנועת נוער מאורגנת, עם ציות למנהיג ורעיונות מהפכתיים, כולל הברחות גבול בתקופות קשות.

נובהרדוק הייתה פופולרית, אך ההשפעה שלה דעכה עם הזמן. זרם מוסרי מקביל, סלובודקה (במסגרת דרכו של הרב נתן צבי פינקל), הדגיש את גדלות האדם ואת פיתוח המידות דרך ההכרה והשכל, והבדל בין הזרמים ניכר גם בלבוש התלמידים.

הרבה שירים ומנגינות נכתבו בצל הדרך המוסרית של נובהרדוק. בין המחברים היו רבנים כמו דוד בודניק, אייזיק גרייבסקי, משה חיים מביליניץ וניסן צלינקר. חלק מהמנגינות יצאו בדיסק "ניגוני התעוררות - נובהרדוק".

דמויות החיים והמאבקים בישיבה תוארו בספרים של סופרים כמו חיים גראדה ("צמח אטלס" ו"מלחמת היצר"), שמואל בן ארצי ("שבתי") ובן ציון גרשוני ("במצודה הפרושה").

ישיבת נובהרדוק הייתה ישיבה (בית ספר ללימוד תורה). היא נולדה ב־1896.
המייסד היה הרב יוסף יוזל הורוביץ. הוא קרא לה לעבוד על המידות. המידות זה להיות בן אדם טוב.

הישיבה התחילה בכמה תלמידים ואז גדלה מהר. היא פתחה סניפים בערים רבות. בשנים שלפני המלחמות היא הייתה מפורסמת.

כשפרצה המלחמה עברו התלמידים למקומות רחוקים יותר. הרב המייסד נפטר ב־1919.

הישיבות נדדו לפולין והוקמו שם מחדש. כמה מאות תלמידים למדו בהן בשנות ה־30.

בהמולה של המלחמה חלק מהתלמידים ברחו לאמריקה. אחרים נשלחו לעבוד קשה בסיביר. אחרי המלחמה הקימו חלק ישיבה בלודז'. רובם עלו לארץ.

נפתחו סניפים בתל אביב, בבני ברק ובירושלים. ישיבות וכוללים המשיכו לפעול במשך שנים.

בצרפת יש שתי ישיבות שנבנו לפי דרך נובהרדוק. ב־2021 החלו חקירות על בעיות חמורות במקום אחד. מנהלים נעצרו ב־2022.

נובהרדוק לימדה להצניע את הרצונות האישיים. התלמידים עבדו על עצמם במעשים יומיומיים. הם גם שרו שירים עצובים שעזרו להם להתרכז.

נכתבו שירים ומנגינות שקשורות לדרך. סיפורים על תלמידים ופעילות הישיבה הופיעו בספרים של כמה סופרים.