כידון רובה

כידון-רובה (נקרא גם ביונט, באנגלית: Bayonet) הוא כלי נשק קר שמתחבר לקצה קנה רובה. הוא נותן לחייל אמצעי להילחם פנים אל פנים כשהתחמושת אזלה, וגם משמש ככלי עבודה וסמל טקסי. לכידון שני חלקים עיקריים: להב (כמו פגיון) ומנגנון הצמדה לרובה.

כידוני־רובה הופיעו כבר במאות ה־16, 17, תחילה כ"כידון תקע" (פגיון שהוכנס לתוך הקנה). רעיון זה התפתח במהירות בכל צבא אירופאי. עם המעבר לנשק חם קבוע הפך הכידון לחלק מן הציוד הסטנדרטי של חיל הרגלים.

עם התפשטות המוסקטים שולב הכידון כדי להגן על המוסקטר בזמן טעינה. שיפורים שהפכו את הכידון לבטוח ומחובר היטב לרובה אפשרו ליחידות מוסקטרים להילחם בלי יחידות רומח מסיביות. עד תחילת המאה ה־18 הפך הכידון לכלי חיוני בטקטיקות ההתקפה וההגנה של חיל הרגלים.

דוקטרינה זו דרשה שהחיילים יוכלו להגיע קרוב עד לטווח דקירה ("מטחווי יד") ולפתור קרב בעימות פנים אל פנים. בעטיה תוכננו רובים וכידונים כך שיוכלו לתמוך בהסתערויות קצרות ומהירות.

המאה ה־19 שינתה את מקומו של הכידון: מצד אחד הוא נשאר חלק מהציוד, מצד שני תחמושות מהירות, ארטילריה ונשק קל שינו את התמונה. חוקרים טענו שפגיעות מכידון היו נדירות, והכידון החל להיחשב לפעם כנשק של מוצא אחרון.

במלחמה זו נעשה שימוש נרחב בנשק מודרני לאותה תקופה. מחקרים הראו שפחות מ־1% מן הקורבנות נהרגו מפגיעת כידון. עם זאת היו מפגשים בהם כידונים שימשו במתקפות קצרות טווח.

בזירות הקולוניאליות באפריקה נעשה בכידון שימוש משמעותי נגד כוחות חמושים בנשק קר או בנשק חם מיושן. במקרים כאלה, הכידון היה לעתים כלי הגנה חשוב, בעוד שהאימון המקומי או טקטיקות שונות השפיעו על התוצאה.

השינויים הטכנולוגיים של המאה ה־20, נשק ירי יעיל, מכונות ירייה וארטילריה, הפחיתו מאוד את השימוש בכידון. במלחמות העולם כידון הפך בעיקר לכלי חרום; השימוש המעשי בו ירד מאוד. עם זאת התרחשו מקרים בולטים של שימוש בכידון במלחמת קוריאה, בווייטנאם, במלחמת פוקלנד ובסכסוכים מאוחרים יותר.

כידון קיבל גם תפקיד סמלי ותרבותי: הוא סימל "רוח לחימה" וגבריות. חוקרים מצביעים על כך שההדגשה התרבותית הזו השפיעה לעיתים על טקטיקות אימון ועל קבלת החלטות צבאיות, אף כשהכידון עצמו היה כלי פחות יעיל בשדה הקרב המודרני.

מחקרים מראים פרדוקס: התקפות עם כידונים לעתים קרובות מסתיימות בלי דקירות רבות, אך כשהן כן מתרחשות, הן תכופות מתאפיינות באלימות קשה. הסבר אחד הוא ההשפעה הפסיכולוגית של טווחי מגע, קרבה רבה מקשה על ההריגה עבור רבים.

במלחמת העולם הראשונה שדה הקרב של החפירות והאש הצפופה הפחית את השימוש בכידון. מחקרים רפואיים מצאו אחוזים קטנים של פציעות מכידון. גם במלחמת העולם השנייה הכידון שירת בעיקר כמכשיר חירום וכלי עבודה, אם כי בצבא יפן נשמר לו מרחב תרבותי וטקטי־טקסי.

לאחר המלחמות הגדולות השימוש בכידון הלך והצטמצם. עם זאת, נעשו פרקים של שימוש מוצלח בכידון בעימותים מקומיים, ולעתים הוא שימש ככלי מפתיע או כנשק למתקפות קצרות.

כידון תקע הוא פגיון שנדחף לתוך קנה הרובה. החסרון ברור: כשהוא בתוכו לא ניתן לירות. סוג זה נפוץ במאה ה־17 אך ירד בשימוש.

כידון שקע (socket bayonet) מחליק על הקנה בלי לחסום את הלוע. זה פתר את הבעיה של כידון תקע ונשאר נפוץ כמה מאות שנים.

כידון קפיצי מתקפל והופך למוכן בלחיצה. הוא נוצר כדי לאפשר נשיאה בטוחה ותפעול מהיר.

כידון-חרב הוא כידון בעל להב ארוך, בצורת חרב. צורות אלה שימשו במאה ה־19 עד שנעשו קטנים יותר.

היו כידונים עם שיני משור על גב הלהב. בפועל הם לא הוכחו כיעילים יותר, והייצור שלהם הופסק עם הזמן.

הרכבת כידון על הרובה משפיעה על הארכיטקטורה של הנשק. חיבור לא מקצועי יכול לפגוע בדיוק הירי וליצור עומסים על הקנה. לכן תכנונים מתקדמים ניסו להתאים רובים וכידונים זה לזה.

מאז מלחמת העולם השנייה הופיעו כידונים קטנים יותר, דמויי סכין, המיועדים גם ככלי עבודה. דגמים מודרניים כוללים תכונות נוספות כמו נדן שמשמש לחיתוך תיל.

דגמים מודרניים כוללים את הסובייטי 6H3/6H5, את האמריקאי M9 ואת ה־OKC-3S. כידונים אלו מתוכננים גם ככלי רב-תכליתי ולא רק כנשק דקירה.

הנדן הוא הנדן (נרתיק) של הכידון. לאורך ההיסטוריה השתנו שיטות הנשיאה: צפרדע, חגורות צולבות ופעמים רבות נדן מודרני כולל אביזרים לחיתוך ולטיפוח הכידון.

מנגנון החיבור הפשוט שנקרא "חיבור כידון" השתמש במחריצים ובפינים. השיטה הזו נותרה בשימוש גם בתחומים אחרים בגלל הפשטות והחוזק שלה.

ביפן נוצרה אמנות לחימה על בסיס הכידון בשם ג'וקנדו (Jūkendō). התרגול נעשה עם דגמי עץ שמדמים רובה וכידון.

כידון-רובה עבר שינויים רבים במהלך מאות שנים. תפקידו הלך והצטמצם בטכנולוגיה מודרנית, אך הוא נשאר כלי רב־תכליתי, סמל תרבותי וחלק מההכשרה הצבאית.

כידון-רובה (ביונט) הוא סכין שמודבקת לקצה הרובה. הוא נותן לחייל כלי להגן על עצמו בטווח קרוב, כשאין תחמושת.

הכידון הופיע לפני מאות שנים. בתחילת הדרך הוא היה פגיון שהוכנס לקנה הרובה. אחר כך המציאו סוגים שמתחברים לטרפז של הקנה.

כידון תקע: פגיון שנדחף לתוך הקנה. החיסרון שלו: אי אפשר לירות עם הרובה.

כידון שקע: מחובר מעל הקנה, אפשר עדיין לירות. זהו העיצוב הבסיסי שהצליח.

כידון מתקפל (קפיצי): נפתח במהירות כשהחייל צריך אותו.

כידון-סכין מודרני: קטן ונוח. משמש גם ככלי עבודה.

במקומות רבים הכידון היה חשוב במאה ה־18 וה־19. במלחמות מאוחרות יותר, כמו מלחמת העולם הראשונה, נשק חם וסביבה של חפירות הקטינו את השימוש בכידון. במספר קטן של קרבות במאה ה־20 השתמשו בכידונים בהצלחה.

כידונים משמשים גם לטקסים ולהצגה. הם ידיים כשכלי עבודה לחיתוך חבלים או פתיחת קופסאות. הנדן הוא הנרתיק שבו שומרים את הכידון.

= אימון ומשחקים
ביפן התפתחה אמנות לחימה בשם ג'וקנדו. מתאמנים משתמשים ברובה מעץ עם כידון קהה. זה תרגול בטוח לתנועה ומיומנות.

כידון השתנה הרבה עם השנים. היום הוא קטן יותר ומיועד גם לעזור לחייל בעבודה, לא רק ללחימה.