כליאת היפנים בארצות הברית

כליאת היפנים בארצות הברית היתה מעצר המוני של כ-112,000, 120,000 אנשים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה. רבים מהם היו אזרחי ארצות הברית שנולדו בה. ההחלטה נולדה מתוך חשש ל"גיס חמישי", אנשים שיסייעו לאויב, אחרי התקפת פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.

לפני המלחמה נאספו רשימות של זרים מסוכנים על ידי ה-FBI (CDI). ב-1940 הוחל חוק רישום הזרים (חוק סמית') שהכריח זרים מעל גיל 14 להירשם ולטבוע אצבעות. אחרי פרל הארבור חתם הנשיא רוזוולט על צו נשיאותי 9066 ב-19 בפברואר 1942. צו זה (צו נשיאותי, הוראה של הנשיא) נתן לסמכות צבאית להכריז על אזורים מהם ניתן לפנות אנשים.

פקודות צבאיות אילצו תושבים ממוצא יפני לעזוב את בתיהם ולשהות תחילה במרכזי כינוס זמניים. אחרי שהועברו לשם, כ-112,000 אנשים הועברו למחנות קבע שנבנו באזורים מרוחקים, לעתים בשטחים של שבטים אינדיאנים. רבים גרו בקוביות עם קירות ברזנט וללא תשתיות תקינות. התנאים היו קשים מבחינה כלכלית, תברואתית ומזג אוויר. בהוואי, שבה חיו יותר מ-150,000 יפנים אמריקאים, הוגבל מספר הכלואים לכמה אלפים בלבד.

ממשלת ארצות הברית טענה שיש סכנה של ריגול ועשויה להיות סיוע ליפן. חלק מהטענות התבססו על מידע מפענוח תכתובות. עם זאת, היסטוריונים מציינים כי אין הוכחות לקיומו של ריגול המוני על ידי אזרחים יפנים־אמריקאים. רבים מהכלואים נשארו נאמנים. אלפי גברים ממחנות התנדבו לשרת בצבא האמריקאי, כולל ברגימנט 442 המפורסם.

מתנגדים מכנים את המקומות "מחנות עקורים" או "מחנות כליאה"; יש מי שמכנים אותם "מחנות ריכוז". המחנות היו מגודרים ומשומרי שומרים חמושים. עם הזמן הוטלו הגבלות פחותות וחלק מהכלואים הורשו לעבוד או לעזוב.

בשנות ה-70 וה-80 נבדקה התקופה בוועדה ציבורית. דו"ח הוועדה ב-1983 קבע שהכליאה לא נדרשה ביטחונית אלא הייתה תוצאה של גזענות. ב-1988 חתם הקונגרס על חוק החירויות האזרחיות שהביע התנצלות רשמית ושלח פיצוי של 20,000 דולר לכל עציר לשעבר שנשאר בחיים. עד 1992 חולקו למעלה מ-1.6 מיליארד דולר כפיצויים.

במהלך המלחמה אישר בית המשפט העליון ב-1944 (פסק דין קורמאטסו) חלק מהצעדים נגד היפנים. מאוחר יותר התגלו טענות על מידע שקרי שהוצג בפני בית המשפט. המקרה נבחן שוב, והתקשורת הציבורית והמשפטית רואה כיום את הכליאה כביטוי לגזענות ולפגיעה בזכויות אזרח.

אחד המחנות, מנזנר (Manzanar), הוכר כאתר היסטורי לאומי ב-1992. המקום משמש לשימור ההיסטוריה והדיבור על מה שאירע.

לאחר מתקפת פרל הארבור ב-1941, כ-112,000, 120,000 אנשים ממוצא יפני אמרו שהם צריכים לעזוב את בתיהם. רבים היו אזרחים אמריקאים.

הממשלה חששה שאנשים יעזרו ליפן. הנשיא הוציא צו ב-1942 שאיפשר לצבא להעביר אנשים מאזורים מסוימים. המשפחות הועברו קודם למקומות כינוס זמניים, ואז למחנות מרוחקים.

המחנות היו בניינים פשוטים עם קירות ברזנט. לפעמים היה קר מאוד ושירותים היו מוגבלים. חלק מהאנשים איבדו את האדמות והעסקים שלהם.

רבים מהאנשים היו נאמנים לארצות הברית. כמה גברים התנדבו לשרת בצבא האמריקאי. בשנות ה-80 הודה הקונגרס שטעו. ב-1988 נשלח סכום של 20,000 דולר לכל שורד כמחילה והתנצלות רשמית.

מקום בשם מנזנר הוכר כאתר היסטורי. הוא מזכיר את האירועים ומלמד על הזכויות וההגנה על אנשים בזמן מלחמה.