"כפייה דתית" היא הטלת נורמה דתית בכפייה על הציבור או על פרט. הכוונה בישראל היא בעיקר לכפיית נורמות יהודיות אורתודוקסיות. זה פוגע בחופש הדת, בחופש מדת או במצפון.
שופטים ניסחו הגדרות שונות. השופט חיים כהן הגדיר זאת כהטלת נורמה דתית מכוח חקיקה, שנוגדת את אמונתו או מצפונו של הציבור או חלקו. השופט אהרן ברק הבחין בין "כפייה דתית" לבין התחשבות בשיקולי דת. הוא אמר שהתחשבות מותרת כשהיא משרתת את צרכי הדת של הפרט, ואסורה כשהמטרה לכפות מצוות על אנשים.
המונח נפוץ בשיח הציבורי בישראל. לעיתים משתמשים בו גם לגבי מעשים שלא עומדים בהגדרה החוקית. גורמים דתיים טוענים שלעיתים החילונים מרחיבים את המושג כדי למנוע כל מעורבות דתית בחיים הציבוריים.
הדיון מורכב. מדינת ישראל מוגדרת כמדינת היהודים, ויש מחלוקת האם זה ביטוי של דת או של לאום. יש חוקים שמבוססים על היהדות, כמו בתי הדין הרבניים וחוק השבות. יחד עם זאת, רבים אינם שומרים מצוות ויש סובלנות כלפי דתות אחרות.
חילונים רוצים הפרדה ברורה בין דת למדינה. דתיים חוששים שאותה הפרדה תחליש את צביונה היהודי של המדינה. גם בתוך המגזרים יש דעות מנוגדות.
בתקופת הקמת המדינה הייתה הסכמה רחבה לא להכריע בהפרדה מוחלטת. עם זאת, כבר אז היו מחלוקות על כפייה דתית. דוד בן‑גוריון הצהיר שאין תהיה כפייה דתית. מצד שני הועלו טענות על איסורי נסיעה בשבת, איסור גידול חזירים ומסמרי חקיקה דתית בנושאים שונים.
מאז שנות ה־80 התגבר השימוש במונח מצד המפלגות החילוניות. מפלגות כמו מרצ ושינוי העלו את הנושא. אוכלוסייה צעירה וחילונית החלה להרגיש פחות שייכות למסורות הישנות. זה הוביל לויכוחים חדשים על תחבורה, מסחר בשבת וחיי משפחה.
יש יוזמות שעתידות להקטין את ההשפעה של חקיקה דתית. המטרה שלהן היא להגדיל את חופש הפרט ואת האוטונומיה של קבוצות שאינן מתאימות לנורמות הדתיות.
בהלכה קיימת לעתים גישה לכפות מצוות על הציבור. עם זאת, פוסקים מודרניים כתבו שיש להיזהר בכפייה בדורותינו. יש דעות שונות בציבור הדתי לגבי חקיקה דתית: חלקם תומכים בחקיקה שמעניקה צביון יהודי לחיים הציבוריים, אחרים מתנגדים לכפייה.
חוק יכול להיסמך על מסורת דתית מבלי להיות כפייה. לעתים חוק דתי מגן על ערכים אוניברסליים, כמו חובת סיוע לזולת. אבל אם אכיפת החוק נעשית כדי לכפות מצוות על כל אדם, בתי המשפט ראו בזה כפייה דתית.
נושאים מעוררי מחלוקת כוללים איסור על תחבורה ציבורית בשבת, סגירת עסקים בשבת, איסורי גידול חזירים ומערכת משפטית דתית לנישואים וגירושים. יש גם מקרים של הפרדה מגדרית בקווי תחבורה והפעלת "משמרות צניעות" בריכוזים חרדיים. בתי המשפט קבעו שלעתים הפרדה במרחב הציבורי מותרת רק בהתנדבות.
בדוח משנת 2022 נמצא כי 25% מהיהודים בישראל סבורים שיש לאסור תחבורה ציבורית בשבת. 75% תומכים במתן היתר לתחבורה ציבורית. רק 25% תומכים בפטור מלא משירות צבאי לתלמידי ישיבות. שיעורים אחרים תומכים בגיוס חלקי או מלא.
היו מקרים של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לכפות נורמות דתיות. בשנים הראשונות של המדינה פעלה קבוצת קיצוניים שניסתה לבצע פגיעה ברכוש ואף תכננה פעולות אלימות. גם בשנים מאוחרות יותר התרחשו עימותים ציבוריים סביב נסיעה בשבת ומצעדי גאווה, לעתים עם התקפות אלימות. בתי המשפט והמשטרה התערבו והטיפול במקרים כאלה משולב בין אכיפה משפטית לבין דיון ציבורי.
כפייה דתית פירושו לכפות חוקים או כללים דתיים על אנשים אחרים. "כפייה" זה כשכורחים מישהו לעשות משהו.
בישראל הכוונה בדרך כלל לחוקים שמבוססים על היהדות האורתודוקסית.
אנשים מדברים הרבה על כפייה דתית. חלק מהאנשים חושבים שהמונח משמש גם כשאין באמת כפייה.
יש ויכוח גדול אם המדינה צריכה להיות קשורה לדת. חוק השבות נותן זכות לעלות לישראל ליהודים.
בחלק מהנושאים יש חוקים על פי דת. אבל יש גם אנשים רבים שלא שומרים מצוות.
בתחילת המדינה אנשים הסכימו שלא תהיה כפייה דתית. עם זאת היו ויכוחים על נסיעה בשבת, על גידול חזירים ועל חוקים אחרים.
מאוחר יותר, בשנות ה-80 והלאה, יותר אנשים החלו לדבר על הנושא. מפלגות חילוניות העלו את הנושא בבחירות.
דוגמאות שנדונו: איסור נסיעה באוטובוס בשבת; חוקים על פתיחת חנויות; הפרדה בין נשים לגברים בקווים מסוימים; ו"משמרות צניעות" שאיימו על מי שלא נשמע.
חלק מהמקרים היו גם מעשים בלתי חוקיים שעשו אנשים שניסו להכריח אחרים.
בסקר מ‑2022, רק רבע מהיהודים רצו לאסור תחבורה ציבורית בשבת.
מסקנה קצרה:
יש אנשים שרוצים הפרדה בין דת למדינה. אחרים רוצים שמדינת ישראל תשמור על צביון יהודי. הויכוח ממשיך, והפתרונות כוללים דיונים, חוקים ושיפוט בבית המשפט.
תגובות גולשים