כרטיס קול

כרטיס קול מחבר את המחשב למיקרופון ולרמקול, והוא מטפל בעיבוד רוב המידע הקולי. ההמרה מתבצעת בעזרת שבב המרה אנלוגי-דיגיטלי (המרת גל קול לאותות דיגיטליים) או דיגיטלי-אנלוגי (המרת נתונים חזרה לגלי קול).

נכון לשנת 2010, רוב הכרטיסים המודרניים כוללים מיקרו־מעבד פנימי שמבצע חלק גדול מעיבוד האותות. בעבר המעבד המרכזי של המחשב טיפל בכך. חלק מכרטיסי הקול גם שומרים הקלטות במקום לאחסון ולעיבוד מאוחר יותר.

במחשבים רבים יש כרטיס קול מובנה (OnBoard) על לוח האם. אם לוח האם אינו כולל כזה, יש להתקין כרטיס הרחבה נפרד. כרטיסים מובנים ישנים היו מוגבלים באיכות, למשל סטריאו 16 ביט. כרטיסי קול מקצועיים נמכרים בנפרד. הם תומכים במספר ערוצים גדול יותר (8, 24) ובעומקי סאונד גבוהים יותר (24 ו־32 ביט). רבים מהם מגיעים עם תוכנות לעריכה ומוזיקה.

כרטיס קול מקצועי יכול להיות פנימי בחריץ PCI, או חיצוני, שמתחבר באמצעות USB או FireWire. בנוסף לכך, על לוח האם קיים אזור קטן עם רמקול פנימי (PC Speaker). בשנות ה־80 וה־90 זה היה מקור הצליל העיקרי למשחקים ופיצוצים. היום הוא משמש בעיקר לציפצופים של בדיקות תקינות, וה־Windows XP משתמש בו כגיבוי אם אין התקן צליל אחר מחובר.

כרטיס קול מחבר את המחשב למיקרופון ולרמקולים. הוא ממיר קול לנתונים, ולהפך. המרה אנלוגית-דיגיטלית היא המרת גל קול לנתונים. המרה דיגיטלית-אנלוגית היא החזרת הנתונים לגלי קול.

חלק מהמחשבים יש כרטיס קול פנימי על לוח האם. אם אין כזה, מתקינים כרטיס נפרד. כרטיסים פשוטים נותנים צליל בסיסי. כרטיסים מקצועיים נותנים צליל טוב יותר. הם יכולים לעבוד עם יותר ערוצים ובאיכות גבוהה.

יש גם כרטיסי קול חיצוניים שמתחברים ב־USB. על לוח האם יש רמקול קטן שנותן צפצופים. פעם הוא ניגן קולות במשחקים. היום הוא בעיקר אומר אם המחשב תקין, ו־Windows XP יכול להשתמש בו כגיבוי אם אין רמקולים אחרים.