לאומיות

לאומיות היא רעיון חברתי-פוליטי שמטיל כי לכל לאום יש זכות לקיים ממשל עצמי. זוהי גם תחושת שייכות משותפת, שכוללת שפה, תרבות, היסטוריה וזיכרונות קולקטיביים. צורה קיצונית של לאומיות נקראת לאומנות (תפיסה שמציבה את הלאום כעליון ולעיתים דוחה ומפלגת אנשים שאינם חלק מהקהילה).

הרעיון הלאומי בא לידי ביטוי בצורות שונות. ישנה לאומיות אזרחית (לאומיות פוליטית) שמבוססת על אזרחות, ערכים והסכמה על כללי משטר משותפים. היא אופיינית למדינות כמו ארצות-הברית, קנדה וצרפת, ואפשר להצטרף אליה באמצעות אזרחות חוקית. לצד זאת קיימת לאומיות אתנית, שמבוססת על מוצא, דת, שפה ותרבות משותפת. לאומיות אתנית לרוב נולדת לתוכה והיא לא ניתנת לבחירה אישית.

שתי הדגמים משפיעים על דמות המשטר, על פרשנות החירות והשוויון ועל מדיניות ההגירה. יש גרסאות מעורבות שבהן הלאומיות האזרחית כוללת יסודות אתניים או דתיים, וניסו בכוח להטמיע מיעוטים. דוגמה חיובית היא פינלנד, שמכירה בשתי שפות ונותנת זכויות לשונית למיעוט השוודי.

בעולם של היום מדינות רבות הופכות רב-תרבותיות בגלל הגירה. לאומיות אתנית מתקשה לפעמים לקבל קבוצות חדשות התגבשות לאורך דורות. מדינות לאומיות אזרחיות יכולות לקלוט מהגרים כאזרחים, אך הצטברות קהילות מהגרים מעמידה אתגר על הזהות ההגמונית. חלק מהמיעוטים תומכים ברב-תרבותיות, ואחרים שומרים נאמנות חזקה למולדת המקור שלהם. לכן מדינות רב-תרבותיות משקיעות בחינוך שמלמד כללים משותפים ודגש על ערכים דמוקרטיים.

היחסים בין רב-תרבותיות ללאומיות שונים ממדינה למדינה. בצרפת יש ציפייה להתמזג בתרבות הלאומית, מה שהוביל לחוקים נגד סמלים דתיים בבתי ספר. בקנדה ניסו לשלב זהות אזרחית משותפת עם זכות לשמור על זהות תרבותית נפרדת.

במקור הלאומיות היתה אידאולוגיה מאחדת ולאו דווקא מדכאת. אך מאז סוף המאה ה-19 הופיעו פרשנויות קיצוניות, לאומנות ופשיזם, שהפכו את הלאום לתירוץ לדחיקת אחרים ולתוקפנות. פשיזם רואה את האדם ככלי לשירות הלאום ודוחה ערכי חירות ודמוקרטיה. דוגמאות היסטוריות לכך כללו משטרים פאשיסטיים ולמשל המפלגה הנאצית בגרמניה.

יש מחלוקת בין חוקרים לגבי מוצא הלאומיות. יש שלוש אסכולות עיקריות: המודרניסטית, האתנו-סימבולית והפרימורדיאלית. בעוד המודרניסטים (כדוגמת ארנסט גלנר ובנדיקט אנדרסון) רואים הלאומיות כתוצר מודרני שנוצר על ידי אליטות ומנגנונים כמו בתי ספר והדפוס, האתנו-סימבוליסטים (אנתוני סמית) מדגישים המשכיות של סמלים וזהות מהעבר. הפרימורדיאליסטים (כמו אדריאן הייסטינגס) רואים שורשים עתיקים לשייכות לאומית, שקשורים לשפה ודת.

החוקרים המודרניסטים טוענים שהמהפכה התעשייתית והחינוך הממלכתי יצרו שפה משותפת וזהות לאומית. אנדרסון הצביע גם על תפקיד הדפוס בעיצוב שפות לאומיות. מושגים כמו "לאומיות בנאלית" מדברים על תרגילים יומיומיים שמחזקיּם תחושת שייכות, כגון דגלים, שמות רחובות ותמיכה בספורט הלאומי.

סמית טען שקהילות רבות נשאו סמלים וזהות עוד לפני המודרנה. לכן, לפיו, הלאומיות היא המשך של אתניות קדם-מודרנית, ולא המצאה חדשה לגמרי.

הייסטינגס הדגיש את תפקיד הדת והשפה במקורות הלאומיות, וטען כי מאפיינים רבים של הלאום מצויים גם בימי הביניים ואפילו לפני כן.

הרעיון הלאומי המודרני התפתח במאה ה-19, והוביל לתנועות לאומיות באירופה. בעשורים שלאחר מלחמת העולם הראשונה נוצרו מדינות לאום רבות בעקבות פירוק אימפריות. בגל הראשון של הדה-קולוניזציה הוקמו מדינות רבות באסיה ובאפריקה. במאה ה-20 פרחות גם צורות קיצוניות של לאומיות, כמו הפשיזם.

בתחילת המאה ה-21 נרשמה גם ירידה בחשיבות מדינת הלאום בגלל גלובליזציה, אך הופיעו גם גלי לאומיות מחודשים במזרח אירופה וברחבי העולם. אירועים כמו פיגועי 11 בספטמבר 2001, בחירות והחלטות פוליטיות מודגשות (למשל פרישת בריטניה מהאיחוד) סימנו עלייה בחשיבות הלאומיות עבור חלקים מהציבור.

חוקרים רבים דנו אם היו ביטויים של לאומיות גם בתקופות קדומות. דוגמאות שהוזכרו כוללות את היהודים בימי הבית השני ומרדיהם נגד רומא. יש שיעידו כי אצל עמים מסוימים נמצאו תכונות דומות ללאומיות המודרנית, אם כי לא תמיד במובן המודרני המלא.

לאומיות ספגה ביקורת מגישות סוציאליסטיות וטענו שהיא מפרידה בין מעמדות במקום לאחדם. גם גישות פוסט-מודרניות הצביעו על כך שהלאום הוא בנייה חברתית תלוית היסטוריה, ולא מציאות טבעית נצחית.

לאומיות פירושה שייכות של קבוצה לארץ ולתרבות משותפת. לאום הוא קבוצה שאוהבת שפה, היסטוריה ומנהגים משותפים.

יש שתי דרכים עיקריות להבין לאום. לאומיות אזרחית אומרת: כל מי שחי חוקית במדינה הוא חלק מהעם. זה קורה בארצות כמו ארצות-הברית וקנדה. לאומיות אתנית אומרת: העם מבוסס על מוצא, דת ושפה משותפת. זה קורה בחלק ממדינות אירופה ואסיה.

היום הרבה מדינות מקבלות מהגרים. זה יוצר חברות עם אנשים ממקומות שונים. חלק אמריקאים וקנדים רואים בזה דבר טוב. יש גם מדינות שדורשות שכל התושבים יתאחדו לתרבות אחת.

לפעמים קהילות מהגרים שומרות על שפה ומנהגים מהמדינה שממנה הגיעו. זה יכול להעשיר את התרבות. זה גם מעלה שאלות על חוקים וכללים משותפים.

לאומיות יכולה לאחד אנשים. אבל יש סוג קיצוני שקוראים לו לאומנות. לאומנות מתעקשת שעם אחד עדיף על אחרים. זה יצר בעיות גדולות בהיסטוריה.

במאה ה-19 התפתחו מדינות לאום רבות. אחרי מלחמות גדולות ואחרי שקיעת אימפריות נוצרו מדינות חדשות.

חוקרים שונים מחליטים מתי התחילה הלאומיות. יש שאומרים שזה דבר מודרני מהמאה ה-18 וה-19. אחרים אומרים שיש לה שורשים ישנים יותר, כמו שפה ודת שעברו מדור לדור.

יש אנשים שמבקרים את הלאומיות. למשל סוציאליסטים אמרו שהחשוב הוא מעמד העבודה ולא הגבול. אחרים אומרים שהלאום נוצר על ידי החברה והוא לא דבר טבעי.