לבנון הגדולה

לבנון הגדולה (בערבית: دولة لبنان الكبير, בצרפתית: État du Grand Liban) הוקמה ב-1 בספטמבר 1920. ההקמה נעשתה לפי הסכם סייקס, פיקו וסעיף 22 באמנת חבר הלאומים, תחת מנדט צרפתי. מנדט הוא שליטה זמנית של מעצמה על שטח שניתן לה על ידי גוף בין‑לאומי.

במחצית השנייה של המאה ה‑19 ועד 1915 היה באזור סנג'ק אוטונומי (סנג'ק = יחידה מנהלית) שנקרא "מותצרפיית הר הלבנון". הסנג'ק היה בשליטה מרונית נוצרית, וכלל בעיקר את הר הלבנון וחלקים מן החוף, אך לא את הערים הגדולות כמו ביירות וטריפולי.

במאה ה‑20 צמחה בתנועה המרונית שאיפה לריבונות מדינית מודרנית. במהלך מלחמת העולם הראשונה החמיר הדיכוי העות'מאני בידי ג'מאל פאשה. כניסת חיילים עות'מאניים להר הלבנון עוררה התנגדות מרונית. גם ידיעות על רצח הארמנים הגבירה את החרדות בקרב הקהילות הנוצריות.

במאי 1916 נחתם הסכם סייקס‑פיקו בין בריטניה וצפון לצרפת, שחילק את המזרח התיכון לאזורי השפעה. לפי ההסכם שטחה של לבנון נכלל באזור תחת השפעה צרפתית ישירה.

לאחר תבוסת העות'מאנים החלו מאבקי השפעה בין פייסל אבן חוסיין (מנהיג ערבי) והצרפתים. המרונים פנו לצרפת בבקשה להקים לבנון גדולה עצמאית בחסות צרפת. פייסל התנגד למדינה לבנונית עצמאית, אולם תמך בהרחבת שטחה בתוך מסגרת סורית־ערבית.

ב־1919, 1920 נערכו מאמצים דיפלומטיים רבים. הצרפתים שינו את מדיניותם מספר פעמים, עד שמינויו של הגנרל אנרי גורו הביא לתמיכה בצרפת ברעיון לבנון מורחבת. מתיחות בין המרונים לפייסל ובין המרונים לצרפת התגברה ועוררה מהלכים פוליטיים שנועדו להבטיח את הקמתה של מדינה לבנונית נפרדת.

בסוף 1918 הוגדר מושג "לבנון הגדולה" שכלל שטחים נוספים: ביירות, טריפולי, צידון, ג'בל עאמל ועמק הבקאע. הרחבת השטח נועדה להעניק למדינה נחלת חופים, ערים ושדות חקלאיים. יחד עם זאת ההרחבה העמיסה בעיות דמוגרפיות: אוכלוסייה מוסלמית רחבה חלקה התנגדו לרעיון מדינה נוצרית‑מרונית.

הוויכוח על גבולות לבנון נמשך בין דה‑קה לגורו. לבסוף אישר מרליאן את סמכות גורו, ואת הצווים שהובילו להכרזה הרשמית. ב‑1 בספטמבר 1920 הכריז הגנרל אנרי גורו בביירות על הקמת "מדינת לבנון הגדולה". המדינה נוצרה לפי הסכמי סייקס‑פיקו, סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים והחלטת ועידת סן רמו.

צרפת שומרת על סמכויות רחבות. היא לא מסרה לידי המרונים שליטה פנימית מלאה, אך אפשרה הקמת מוסדות חדשים. בבסיסם של המוסדות עמד מפתח עדתי (מפתח עדתי = חלוקת ייצוג בפוליטיקה לפי שיוך דתי), שכוון לאזן בין העדות.

השליטה והשיטות השתנו לפי רצון המנהל הצרפתי. ב־1920 גורו מינה מועצה מנהלית פרו‑צרפתית. ב־1922 הוקמה מועצה נבחרת בבחירות לא ישירות לפי מפתח עדתי שקבע מפקד 1921.

ב־1926 אושרה חוקה שהקימה רפובליקה פרלמנטרית עם ייצוג עדתי מובנה. החוקה הכניסה את גבולות המדינה והכריזה על תלות מסוימת בצרפת. מוסדות המדינה כללו נשיא, פרלמנט דו‑ביתי (בסוף בוטל הסנאט), וממשלות שבוצעו בפיקוח יועצים צרפתיים. תיקי החוץ והביטחון נשארו בידיו של הנציב העליון הצרפתי.

החלוקה על פי עדות הפכה למנגנון מרכזי. מפקד האוכלוסין של 1932 היה אירוע מכריע. תוצאות המפקד שימשו לעיצוב המפתח העדתי. הדאגה המרכזית של הקבוצות הנוצריות נבעה מירידה יחסית במספרן מול אוכלוסיות מוסלמיות, בעקבות הגירה ושיעורי ילודה שונים.

החוקה וההסדרים הבין‑לאומיים עיגנו את המפתח העדתי, והוא נשתמר גם לאחר קבלת עצמאות.

במלחמת העולם השנייה המצב השתנה: הפרלמנט בוטל, הממשלה הודחה והחוקה הוקפאה. אחרי כיבוש סוריה ולבנון על ידי הבריטים ו"צרפת החופשית", הוכרזה ב־15 באוגוסט 1941 עצמאות רעיונית של ארצות הלבנט.

ב־1943 חודשה הפעילות הפוליטית בפנים. הוקם "הגוש החוקתי" שהוביל מהלכים לחוקה מחודשת. ב־9 בנובמבר 1943 אישרה ממשלת לבנון חוקה ללא זכות הווטו של צרפת. הרשויות הצרפתיות עצרו את נשיא אל‑ח'ורי והשרים; זאת עוררה שביתה כללית והתקוממות אזרחית. בעקבות לחץ מקומי ובינלאומי שוחררו המנהיגים, וב־22 בנובמבר 1943 הושגה עצמאות מעשית ומסמלי זה הפך ליום העצמאות.

לאחר המלחמה הבריטים והצרפתים הסכימו על פינוי כוחותיהם. פינוי הכוחות הזרים הושלם באוגוסט 1946, והמדינה פעלה כריבונית במישור הבינלאומי.

לפני 1915 היה בהר הלבנון אזור מיוחד שנקרא סנג'ק. סנג'ק זה היה תחת השלטון העות'מאני. מרונים (קהילה נוצרית) שלטו שם ברוב.

במלחמת העולם הראשונה השלטון העות'מאני דיכא את תושבי האזור. זה גרם להתעוררות תנועת לאומיות מרונית.

ב־1916 נחתם הסכם סייקס‑פיקו (הסכם בין מדינות) שחילק את המזרח התיכון. זה הוביל לכך שצרפת קיבלה השפעה על לבנון.

ב־1 בספטמבר 1920 הכריז הגנרל אנרי גורו בצרפת על הקמת "לבנון הגדולה". לבנון הגדולה כללה גם ערים וחוף, לא רק את ההר.

לפעמים אנשים שונים לא הסכימו אם השטח צריך להיות גדול או קטן. יש הרבה קבוצות דתיות: נוצרים ומוסלמים. חלק מהקבוצות חששו להיות מיעוט.

צרפת שלטה בלבנון דרך נציבים. ב־1926 התקבלה חוקה. בחוקה הוחלט שחלק מהמשרות ימולאו לפי מפתח עדתי. מפתח עדתי אומר שחלוקת המשרות נעשית לפי שייכות דתית.

מפקד האוכלוסין ב־1932 קבע מי יקבל ייצוג. זה השפיע שנים רבות על הפוליטיקה בלבנון.

במלחמת העולם השנייה פרצו שינויים. ב־1941 אחרי כיבוש על ידי בריטים וצרפת החופשית הוכרזה עצמאות ראשונית.

בשנת 1943 מנהיגים לבנונים דחו את זכות הווטו של צרפת. הצרפתים עצרו מנהיגים. פעולה זו עוררה מחאה ושביתה כללית. בסוף נאלצו הצרפתים לשחרר את המנהיגים. ב־22 בנובמבר 1943 נקבע יום זה כיום העצמאות.

בשנים הבאות הבריטים והצרפתים פינו את חייליהם. הפינוי הושלם באוגוסט 1946 והמדינה החלה לפעול בעצמאות.